נקודת מבט טאהיונג:
גונגקוק נכנס אל הסלון עם ספל בידו. הוא התיישב על הספה מולי.
יכולתי להרגיש שהוא מביט בי אבל לא הרמתי את מבטי מהמחשב.
״קאי ישן״ הוא אמר בשקט ״הוא נרדם באוטו״.
המהמתי בתשובה.
״אני הולך לישון גם״ הוא ניסה שוב.
לא הגבתי.
הוא קם מהספה באנחה ויצא מהסלון.
סגרתי את המחשב ושפשפתי את רקותיי ביאוש.
ממש אין לי סבלנות לזה.
גונגקוק ואני לא רבים לעיתים קרובות, בעיקר בגלל שאנחנו מכירים זה את זה טוב כל כך.
טוב, גונגקוק די אדם נוח ולא מתעצבן כמעט מכלום אז אם יש מריבות רובם כי אני התחלתי.
אבל זה, לא ידעתי אם אפילו לקרוא לזה מריבה.
הייתי יותר פגוע מכועס. לא האמנתי שהוא לא סמך עליי ככה.
קמתי אל המטבח ומזגתי לי כוס מים. לגמתי אותה בשקט בזמן שהבטתי אל הלוח שנה שתלוי על המקרר.
שיט.
זה מחר?
יום ההולדת של אמא שלי תמיד הפך לאירוע גדול. היא לא הפכה אותו בעצמה לכזה , זה המשפחה שלנו.
אבא שלי עורך סעודה עם כל בני המשפחה והנוכחות היא חובה.
הבעיה עם המשפחה שלי היא שהם חטטנים יותר מידי. אם אמשיך לכעוס על גונגקוק עד מחר אני כנראה אקבל שיחות נזיפה מכל אחת מהדודות שתשים לב לכך.
חייגתי אל הנייד של אבא שלי בתקווה שהוא לא ישן עדיין.
הוא לא ענה ושמטתי את הטלפון בתסכול על השולחן.
אני מניח שאנסה לשים את החיוך המזויף הכי גדול שלי מחר.
נכנסתי למיטה ב11. גונגקוק כבר ישן.
הבטתי בו דקות ארוכות בשקט ואז רכנתי מעט וליטפתי את שיערו.
״למה כל כך קשה לך להבין שאני אוהב אותך?״ לחשתי ״אני לא מראה ואומר את זה מספיק?״
הרגשתי דמעות עולות בעיניי.
הוא הכל בשבילי.
הוא וקאי, אני מוכן למות בשבילם.
למה קשה לו להבין שבתוך הלב שלי יש קופסא שכתוב עליה ׳משפחה׳ והוא, הוא תופס חלק נכבד ממנה?
במשך כל בשנים האחרונות רק ניסיתי להראות לו את זה, שאני לצידו, שאני אוהב ומעריך אותו. שאני שומר עליו.
בעיקר ניסיתי לגרום לו להבין שהוא לא לבד עכשיו.
הוא הבין את זה, אני חושב. אבל במקום לפנות אליי הוא פנה לגימין.
נאנחתי ונשכבתי על הצד, גבי מופנה אליו.
עצמתי עיניים וניסיתי להירדם, אבל השינה הייתה רחוקה ממני הלילה.
הבוקר היה מגעיל.
ואני מתכוון מגעיל ברמה שעזבתי את הבית כבר בשבע וחצי.
גונגקוק החליט שהוא לא רוצה לבוא ליום ההולדת של אמא שלי.
הוא ניגש אליי בשבע עשרים וחמש.
בדיוק סיימתי לכפתר את הכפתור האחרון בחולצה כשהוא נכנס לחדר ואמר ״אני לא יכול לבוא איתך הערב להורים שלך״.
״למה?״ הסתובבתי אליו בחדות.
״אני לא מרגיש טוב״ הוא התיישב על המיטה והביט בי.
״מה יש לך?״
״נפשית, טאהיונג״ הוא אמר בשקט ״ואין לי כוח לדבר על זה אז זהו״.
״מה זהו? אתה אומר לי שאתה לא מרגיש טוב נפשית! מה זהו״?
״רק רציתי לעדכן אותך שאני לא אבוא איתך״ הוא משך בכתפיו ״זהו״.
״זהו???״ הרמתי את קולי ״אתה פשוט אומר לי זהו?״
״כן״.
״לעזזאל איתך גונגקוק״ יצאתי מהחדר בעצבים. מה יש לו? הוא בכוונה עושה את זה?
הכנסתי את המחשב הנייד שלי שהיה מונח על השולחן בסלון בתוך התיק ונכנסתי למטבח להכין לקאי את האוכל שלו לגן.
