נקודת מבט גונגקוק:
התעוררתי מוקדם, כמו תמיד ויצאתי בשקט מהמיטה.
טאהיונג ישן, הוא אמור לישון עוד שעתיים לפחות ואני ממש לא רוצה שהוא יקום לפתע ויראה מה אני עושה. הוא יהיה כל כך מאוכזב
נכנסתי לחדר האמבטיה וסגרתי את הדלת אחריי.
הוצאתי את המשקל המוחבא ועליתי עליו.
ביפ ביפ ביפ
הסתכלתי מטה וחייכתי קלות.
45.9 קילו.
אני כל כך קרוב, כמעט מושלם ועם הירידה במשקל של אתמול אני לא אצטרך לפגוע בעצמי היום.
יש לי בערך שעה ו55 דקות עד שטאהיונג יתעורר מה שאומר שאספיק לעשות אימון קצר.
החזרתי את המשקל למקום ונעלתי את הדלת ליתר ביטחון.
התחלתי לרוץ במקום במהירות אבל עברו רק 15 דקות כששמעתי דפיקה על הדלת.
״בייב? אתה שם?״
הקול של טאהיונג עמוק כל כך בבוקר, סקסי. בדרך כלל הקול הזה מעביר בי צמרמורת. הפכם הוא העביר בי חרדה.
ניגבתי את הזיעה מפניי בעזרת מגבת נייר וקיללתי בשקט.
״כן, רק שניה!״ קראתי.
״לעעזאל״ לחשתי כשהסתכלתי למטה. הריצה בטח פתחה את הפצעים. דם הכתים את התחבושת והחל לזלוג במורד הרגל שלי. לחצתי בחוזקה על החתך, ניסיתי לעצור את הדימום לפני שטאהיונג יראה.
התחלתי לבכות, בשקט, בהתחלה. אבל הבכי הפך ליפחות ככל שהדם המשיך לזרום והכאב נעשה חד.
נשכתי את שפתיי בניסיון נואש למנוע מעצמי לצרוח מכאב ובהלה, אבל זה היה חסר תועלת.
״גונגקוק?״ קולו של טאהיונג היה רצוף דאגה והוא נענע את הידית ״גונגקוק! תפתח את הדלת עכשיו!״ הוא נשמע חמור ורציני אבל אכפתי באותו הזמן.
״א-אני לא יכול!״ התייפחתי כשהדם המשיך לזרום, לא משנה כמה ניסיתי לעצור אותו.
״גונגקוק.... בבקשה? אני יודע שאתה יכול לעשות את זה. רק תתן לי להיכנס. אני אוכל לעזור״.
נכנעתי לכאב ופתחתי את הדלת ביד רועדת.
״אני כל כך.... אני כל כך מצטער״ לחשתי.
ההבעה על פניו גרמה לי להתכווץ כשהוא נכנס, תערובת של דאגה ועצב. ״אוי.... בייבי.... למה לא סיפרת לי?״
״אני... אני לא יודע.... אני כל כך מצטער״ התייפחתי.
״ששש.... זה בסדר. בוא ננקה אותך. זה בסדר מצדך?״
משכתי באפי והנהנתי מבעד לדמעות.
מה עשיתי שמגיע לי בעל כזה?
טאהיונג בילה 20 דקות בלנקות את החתכים שלי ולנסות לשכנע אותי ללכת לבית חולים כדי שיתפרו לי אותם.
בסופו של דבר, ניצחתי בזה שהבטחתי לו שכשיהיה לי דחף לחתוך שוב אני אבוא אליו במקום לפגוע בעצמי.
בזמן שהוא חיטא את פצעיי, זאת הייתה הפעם הראשונה מזה כמה חודשים שהוא ראה אותי ללא בגדים.
״בייבי....״
״בבקשה אל תגיד את זה״.
״אני חייב. תסתכל על עצמך...אני ממש מודאג לגביך. אני... אני לא רוצה שתמות לי״ הוא לחש.
הדמעות מאיימות לזלוג שוב מעיניי והעברתי את אצבעותיי בשערו ״אני לא אמות. אני מבטיח. אני כמעט... אני כמעט מושלם.רק תתן לי קצת זמן״.
״אני לא אשב בחיבוק ידיים ואצפה בך הורג את עצמך, גונגקוק. אני אוהב אותך וזה לעולם לא ישתנה, לא משנה באיזה משקל תהיה. אני לוקח יום חופש ואני מתקשר למטפל שלך. זה או זה או שאנחנו עולים לבית חולים״.
