בלתי אפשרי

30

נ.מ- ג׳ון

-יום לפני החתונה-
החתונה מחר. הכל מוכן. הכל מאורגן. יש מוזמנים. יש הכל. אמצע הלילה וקשה לי להרדם. החלטתי לקום וללכת לריצה. שש בבוקר ראיין קם וכל אחד הלך להתארגן עם עצמו והעוזרים.
-שנתיים לאחר מכן-
מכונות, בתי חולים, ראיין, טובע, לא נושם, מת... הם הרגו אותו. הם פאקינג הרגו אותו. הם הטביעו אותו, לא נתנו לו לצאת עד שהוא לא נשם. הם..הטביעו אותו..
-עוד 20 שנה אחר כך-
"ראיין.. אני פה אהוב" אמרתי בחיוך ודמעות יושב מול המצבה בבית קברות. "הבן שלנו גדל כל כך. הוא כבר בן 17... קשה לי כל כך" אמרתי והתחלתי להתייפח. הוא כבר 20 שנה לא פה. אני כבר בן 39 לא התקדמתי. אין לי איך ולאן, הוא לכד אותי חזק מידי. לא הגיע לו למות. בכלל לא הגיע לך, הרגשתי משהו חם עוטף אותי. זה הוא. זה תמיד הוא. מאז שהכרתי אותו, מאז שהוא מת. תמיד הוא. גם אם לא ראיתי אותו. יכולתי להרגיש אותו. וברגע זה הוא נישק אותי וחיבק אותי. שמעתי לחישה באזני, "אני אוהב אותך"
-לאחר שעתיים-
אחרי שביקרתי אותו הלכתי לבן שלנו. אלכס, הוא ביקש לשמוע את הסיפור אז סיפרתי..
"וזה איך הכרתי את אבא. נכון, אולי הוא לא איתנו יותר. אבל אני בחיים לא אוותר עליו. גם אם הוא חי, וגם אם לא. לא רציתי להשאיר אותך לבד. בגלל זה אני עדיין פה. הוא תמיד אהב אותך. ותמיד יאהב. בדיוק כמו שאני אוהב אותו. יום לאחר שהוא מת מצאתי שתי מכתבים. אחד לי, השני לך. היה כתוב בשלי שביום ההולדת 18 שלך אני אביא לך את המכתב שלך. תפתח אותו" אמרתי לאלכס, הבן שלנו. הוא פתח את זה, ואפילו אני הופתעתי, היה שם תמונה שלי ושל אלכס. והכנפיים של ראיין עטפו איתנו היה כתוב שם מאחור. איתכם בכל שלב. תמיד מגן עליכם. אני אוהב אתכם. אל תשכחו את זה, או אותי" כן. לגמרי לא הגיע לו למות, הרגשתי משהו על שפתיי ולאחר מכן אלכס נבהל. "אבא משהו חיבק אותי אני חושב" חייכתי אליו, "אני יודע" אמרתי וחיבקתי אותו. "אני יודע"
~~~~~~~~~~~~~~~~~~
ייאי זה הסוף. תודו שלא ציפיתם!!
לא להרוג אותי אוהבת אתכם ביי😉💙