כשהאהבה מסתבכת

פרק 20- סיוט :)

כאב חזק צרב בראשי ועיוותתי את פניי בכאב, הרגשתי מסוחררת, אבל בעיקר מבולבלת.
איפה אני?
"אוליביה." שמעתי במעומעם קול.
הראייה שלי הייתה מעורפלת אבל לאחר כמה שניות חזרה כרגיל.
פקחתי את עיני באיטיות והסתנוורתי מאור השמש שזרחה בדיוק מעליי.
לאחר שהתאוששתי ראיתי שכל החבורה נמצאת יחד איתי.

"מה... מה קורה פה?" מלמלתי והתרוממתי מהספסל ששכבתי עליו.
הורדתי את רגליי אל הרצפה אך הייתי מסוחררת מעט וכמעט מעדתי, אבל מייקל היה שם בזמן לתפוס אותי.
הנחתי לעצמי להיות בזרועותיו החזקות וצפיתי במבטים המבולבלים של כולם.
"מה קרה לי?" שאלתי וסרקתי את האיזור, הכל חזר אליי כשהבנתי שאנחנו עדיין בלונה פארק.
"את התעלפת." הסביר לי מייקל וליטף את פניי ברוך.
התעלפתי?

"את בסדר?" סטייסי התקרבה אליי ובחנה את פניי, הנהנתי בקושי.
לפתע הכל הכה בי בחזרה כמו סטירה.
הרגשתי שאני עומדת להתעלף פעם נוספת, פתאום לנשום הייתה פעולה קשה יותר מבדרך כלל.
התנשפתי בכבדות ודמעות עיקצצו בזווית עיני. השתחררתי מזרועותיו של מייקל והתיישבתי חזרה בספסל.
"אני..." קולי רעד והקשה עליי לדבר. "אני ראיתי אותו." דמעות החלו לרדת מעיני, השענתי את מרפקיי על רגליי וכיסיתי את פניי עם כפות ידיי, לא מוכנה שחברים שלי יראו אותי במצב הזה.
מייקל ירד על ברכיו מולי כך שאהיה בגובה העיניים שלו והוריד את ידיי מפניי. "ראית את מי?" שאל בדאגה והסתכל על עיניי.

פתחתי את פי כדי לענות לו, אך התחלתי לרעוד ולא הצלחתי להגיב.
ג'ייסון הושיט לי בקבוק מים. "תו... תודה." גמגמתי ולקחתי אותו, ניסיתי לפתוח אותו בידיי הרועדות.
מייקל לקח ממני את הבקבוק ופתח אותו, מושיט לי אותו נגיש יותר.
לגמתי כמה לגימות מבקבוק המים והנחתי אותו על הספסל.
"ראיתי את ליאו." קולי רעד וצפיתי במבטים המבוהלים של כולם.
לקח לכולם זמן להתעשת, וג'ייסון היה הראשון להגיב לדבריי. "ליאו מהוילה?" הוא בדק וקיבל ממני הנהון.

"אוליביה, את בטוחה שזה היה הוא?" שאלה סטייסי.
"כן." עניתי חד וחלק, אני אזהה את הבן אדם גם אם יהיו עוד מליון אנשים לידו.
מייקל נראה מהוסס. "אולי רק היית מסוחררת מהרכבת-"
"אני ראיתי אותו!" קטעתי אותו ונעמדתי בזעם, הוא נרתע והתרומם חזרה לעמידה. "למה אתם לא מאמינים לי?" שאלתי בקול חסר אונים.

אף אחד לא הגיב, אז לקחתי את רגליי והסתלקתי בצעדים גדולים ומהירים.
"אוליביה!" צעקו כולם מרחוק, אבל כבר הלכתי משם.
אני בטוחה במאה אחוז שלא טעיתי בבן אדם.
אני לא יודעת למה ואיך הוא הגיע לכאן, אבל הוא כאן.
אולי הוא עקב אחריי?

דמעות נוצרו בעיני כשהזכרונות מהוילה הציפו אותי.
הלכתי בסביבה בזמן שאנשים נועצים בי מבטים ונעצרתי מאחורי מבנה הקבלה, נצמדתי לקיר וירדתי לישיבה.
קיפלתי את רגליי וטמנתי את ראשי ביניהן, ניסיתי להעיף את כל הזכרונות והמחשבות שלי, לנקות את הראש שלי.
מגע בידי הרתיע אותי והרמתי את ראשי בפחד.
פלטתי נשיפת הקלה כשראיתי שזאת סטייסי ולא ליאו.