כשהאהבה מסתבכת

פרק 11- הכיתה הנטושה :)

לאחר בית הספר סטייסי באה אליי כי היא לא רצתה שאני אהיה במיטה ואבכה כל היום-בדיוק מה שתכננתי לעשות.
כשפתחתי את דלת הבית שלי רוברטו התקשר, הרבה זמן לא דיברנו.
עניתי לשיחה והצמדתי את הטלפון לאוזני, סטייסי הביטה בי בשאלה, "רוברטו." לחשתי לה והיא הנהנה בהבנה.

חיכיתי לדבריו של רוברטו בצפייה.
"אוליביה, רק רציתי להזכיר שהסדרה שלכם עולה בעוד כמה דקות לטלוויזיה." ציין בגאווה.
וואו.
הסדרה.
זה מרגיש כאילו זה קרה לפני שנים.
זה מרגיש שהחיים שלי התחלקו לשניים: לפני הפרידה עם מייקל ואחריה.
כשצילמנו את הסדרה הודיעו לנו שהיא תעלה כחודש לאחר הצילומים, אך דברים השתבשו והעלאה שלה התעכבה.
לאחר ששיחתי עם רוברטו הסתיימה החזרתי את הטלפון לכיס.

"הסדרה עולה לטלוויזיה עוד מעט." הכרזתי לסטייסי, פתאום התרגשות מילאה אותי.
נכנסתי לאינסטגרם כדי לראות אם מדברים על זה, וראיתי מלא הודעות שלא פתחתי, גם מלפני יותר משבוע.
כל ההודעות הם מאנשים שמתרגשים לקראת הסדרה.
בגלל זה שלחו לי כל כך הרבה הודעות. חלק מההודעות נשלחו ביום הפרידה ממייקל, אז לא פתחתי אותן, אבל עכשיו הרגשתי צורך להתעמק בכל הודעה והודעה.
עניתי לכמה שיותר אנשים והודתי להם על כל הפרגון שלהם, ולאחר מכן סטייסי הציעה שנראה יחד את הסדרה שלנו.

כשצילמנו את הסדרה יחד עם מייקל וג'ייסון קבענו לראות אותה כולם יחד, גם עם התאומות, אבל עכשיו נראה שזה לא ממש יקרה.
הכנתי לי ולסטייסי פופקורן ועלינו ללייב באינסטגרם, אלפי אנשים נכנסו והמון תגובות צפו במסך.
הייתה ספירה לאחור, וכשהטיימר הגיע ל0 המסך הפך לשחור.

לאחר כמה שניות מוזיקת רקע צצה, ולאחר מכן ראו אותי ואת סטייסי במקום הצילומים הראשון.
סגרנו את הלייב כדי להנות מצפייה וקראנו בשמחה כשהסצנה התחילה.
הגיע החלק שלי לדבר, וראיתי את דמותי מתחילה לצעוק.
"שיחקת ממש טוב פה." העירה סטייסי בחיבה, הודתי לה וחייכתי.
וככה שקענו בצפייה עד שהפרק הראשון הגיע לסופו, ובעוד כמה ימים יעלה הפרק השני.

כמה שעות לאחר מכן נפגשתי עם זאק לסיים את העבודה אחת ולתמיד.
שולחן האוכל הקבוע שהיינו עובדים בו היה מבולגן ומלא בדפים שקשורים לעבודתו של אימו של זאק, אז עבדנו בחדרו.
ישבתי על כיסא הגיימינג שמול השולחן ופתרתי את השאלות במחברת בזמן שהוא ישב על המיטה וחיפש מידע במחשב הנייד שלו, שהיה פתוח על רגליו.
פתרתי את הסעיפים והגעתי לסעיף החמישי, עד שהרגשתי במבטו של זאק עליי. סובבתי את ראשי לאחור ותפסתי אותו בוהה בי.

"מה?" שאלתי במבוכה.
"סתם," הוא חייך וחזר להקליד במחשב.
המשכתי לכתוב במחברת אבל נתקעתי באחת השאלות. "תגיד, איך אני אמורה לענות על זה?" שאלתי אותו על סעיף מספר שש, מבטו רפרף בחדר והוא לא היה עסוק בעבודה.
סובבתי את הכיסא עד שהיה מולו. "זאק! צריך לחזור לעבוד." פיקסתי אותו ונופפתי בידי אל מול פניו.
הוא נאנח. "אולי נמשיך אחר כך? אין לי כוח לחרא הזה..." הוא רטן והפיל את עצמו לאחור על המיטה.
התיישבתי לידו על המיטה ולקחתי את ידו, משכתי אותה וגרמתי לו להתרומם חזרה ולשבת בדיוק מולי.