כשהאהבה מסתבכת

פרק 19- רכבת ההרים המשוגעת :)

אור שמש חם נח על פניי, עיני הרגישו עייפות מתמיד וסירבו להפתח.
"את ערה, נסיכה?" זיהיתי את קולו של מייקל והרגשתי את ידו עוברת בשיערי.
הנהנתי בתנועה כמעט לא מורגשת מעייפות.
"מה השעה?" שאלתי בפיהוק כשעיני עצומות.
"שמונה. נראה לי עדיף שתחזרי לישון, יום שישי."
הנהנתי בהסכמה וידיו של מייקל נכרכו סביבו והצמידו אותי אליו, חום גופו עטף אותי, וזאת הייתה ההרגשה הכי טובה בעולם.

כמה שעות לאחר מכן התעוררתי שוב, צמודה למייקל.
ידיו היו סביב גבי, ושמתי לב שבמקום לישון בצד השני של המיטה אני חולקת איתו כרית.
ראשינו היו צמודים אחד לשני והרגשתי את החזה שלו מתמלא ויורד עם כל נשימה שלו.
הנשימות שלו הרגיעו אותי.
לאחר כמה דקות גם הוא התעורר. ירדנו למטה לאכול ארוחת בוקר, ואואן כבר ישב בסלון וצפה בטלוויזיה.
החלטנו שנכין פנקייקים, אז התחלתי עם הכנת הבלילה ומייקל הלך להביא מחבת.

כשהוא חזר הוא הניח את המחבת על הגז הכבוי ואני ערבבתי את בלילת הפנקייקים.
ידיו נכרכו מאחור סביב מותניי. "צריכה עזרה?" הוא שאל ונישק את צווארי.
צחקקתי, "אין לי מושג איך מדליקים את הגז בבית שלך." הודתי ונתתי לו להדליק את הגז.
לאחר שסיימנו להכין את הפנקייקים התיישבנו לאכול.
על הצלחת שלי הייתה ערימת פנקייקים וסירופ נזל מהם, וכך גם בצלחת של מייקל.
ידי רעדה מעט מהחשש לאכול. ביד מהוססת לקחתי את המזלג שלי, חתכתי חתיכה מהערימה, נעצתי בה את מזלגי ואכלתי.

מבלי לשים לב התחלתי לאכול מבלי לחשוש.
"אני גאה בך." מייקל הניח את ידו על הירך שלי.
חיוך התנוסס על פניי.
אני לא יודעת מה הייתי עושה בלי מייקל.
לאחר שסיימתי את האוכל (אמנם לא הצלחתי לאכול הכל בגלל רגשות האשמה שלי אבל אכלתי לפחות חצי, וזאת כבר התחלה) החבורה התקשרה בשיחת וואטסאפ קבוצתית.

מייקל ענה לשיחה ואני דיברתי מהטלפון שלו, בזמן שבשיחה כולם ניסו לקבוע מקום ללכת אליו.
"אולי נלך לים?" הציעה אשלי, שמעתי את מאדי נאנחת בקו.
"איך תמיד ההצעות שלך זה ים?"
"כי ים זה הכי שווה!" התעקשה אשלי.
"היום חם ברמות, כולם יהיו בים." ציינה סטייסי.

המשכנו לדון בנושא עד שבראשו של ג'ייסון עלה רעיון.
"אולי נלך ללונה פארק?"
קולות הפתעה נשמעו בשיחה ולאחר מכן כולנו פרצנו בקריאות שמחה, "כןןןן!!!!"
קבענו שנלך ללונה פארק בעוד שעה, מייקל ליווה אותי לביתי.
"נפגש עוד שעה." הוא נישק את קודקוד ראשי.
הנהנתי והוא התחיל ללכת חזרה לביתו, אני פתחתי את דלת הבית ונכנסתי לבפנים.

"שלום גם לך." אחי קיבל את פניי ופרע את שיערי, כמו תמיד. "כבר שנים שלא ראינו אותך."
"הייתי פה אתמול." ציינתי בגיחוך כשהוא נאנח.
עליתי למעלה והתחלתי להתארגן.
שמתי מכנס קצר מפני שהיום עומד להיות חם וחולצת אוברסייז לבנה.
ירדתי למטה ועדכנתי את הוריי לאן אני הולכת, המכונית של ג'ייסון כבר חיכתה מחוץ לביתי.
משום מה תמיד הוא מתנדב להסיע, אבל אף אחד לא מתנגד.
התקדמתי אל המכונית ונכנסתי לבפנים, ישבתי בין מייקל לאשלי, מאדי ישבה במושב האחורי יותר וזוג היונים מקדימה.

"אני לא עולה על זה." התעקשה סטייסי בפנים רציניות כשבחנה את רכבת ההרים המסתלסלת.
"אני יודעת שאמרתי שאני אעלה על כל המתקנים, אבל על זה אתם מוזמנים לעלות לבד." הודעתי לבנים, שהיו עסוקים בלצחוק עלינו.
אני מתה על לונה פארקים, אבל זו הייתה רכבת מוגזמת.
תחילה היא עלתה בתשעים מעלות, לאחר מכן ירדה במהירות בזמן שהיא עושה סיבוב של 360 ומסתובבת סביב עצמה. וכך עד שהגיעה לסיום. ואם זה לא מספיק אחר כך היא עושה את אותה הדרך כשאנחנו הפוכים.

התאומות לא הסכימו לעלות על הרכבת גם הן, אבל מייקל וג'ייסון לא ויתרו לנו.
"זה בסך הכל רכבת הרים, אני מבטיח לכן שלא תמותו מזה." אמר ג'ייסון וגיחך.
התכוונתי להגיד משהו כדי לטעון נגדו, אך הצרחות של האנשים ברכבת ההרים קטעו אותי.
"זה נשמע כאילו הם עומדים למות." טענתי ושילבתי את ידיי על חזי בזמן שברקע נשמעו צרחות.
לאחר זמן רב הם הצליחו לשכנע אותנו, ומצאתי את עצמי לכודה בתוך קרון.
מייקל התנדב שנהיה בקרון האחרון, ואלוהים יודע איך הסכמתי לזה.

מלפנינו היו ג'ייסון וסטייסי ולפניהם התאומות.
החגורה לחצה על בטני ונשימתי נעתקה מהלחץ,
בבטן שלי התחוללו מערבולות והתחרטתי שהסכמתי לעלות לרכבת הזאת.
הרכבת התחילה לעלות מעלה באיטיות, ולאחר כמה שניות כבר היינו בגובה של מטרים רבים מעל האדמה.
"למה הסכמתי לזה?" מלמלתי בחרטה ונשמתי עמוק כשהבטתי בגובה שהיינו בו.
"זה לא כזה נורא כמו שזה נראה." הבטיח לי מייקל.
לפתע הרכבת השמיעה נהמה והתחילה לרעוד, וזה היה הסימן שהמתקן עומד להתחיל.
ידי לקחה את ידו של מייקל בלחץ ומייקל נענה לבקשתי ושילב את אצבעות ידינו, זה הרגיע אותי קצת.

פתאום הרכבת צברה תאוצה וירדה במהירות מטורפת, צרחתי, וללא ספק שמעתי גם את הצרחות של סטייסי והתאומות, ולפני שהספקתי לעכל כבר הייתי הפוכה בסיבוב.
כשהסיבוב הזה נגמר הגיע עוד אחד, ואחריו הרכבת עלתה חזרה לגובה, כשהפעם זה ההפך.
הקרון שלי ושל מייקל היה הראשון בתור, כשאנחנו עם הגב לירידה והמצב מלחיץ יותר.
"ג'ייסון, אם אני יוצאת מזה בחיים אני נשבעת שאני ארצח אותך." איימה סטייסי והתנשפה במהירות, מנסה לעכל את המתקן הזה.
"סבבה." הגיב ג'ייסון באדישות.
איזה זוג מפגרים...

ללא שום התראה הרכבת החלה לנסוע שוב במהירות מטורפת וירדה כשאנחנו הפוכים, עשינו את כל המסלול מחדש ולבסוף הרכבת האטה את מהירותה כשהגיעה לתור האנשים שחיכו.
"תודה לאל." פלטתי כשהרכבת נעצרה לגמרי, אחד העובדים הגיע לפתוח את החגורה שלנו והרגשתי בחילה.
החגורה השתחררה ותחושת הבחילה שלי התחזקה. "אני עומדת להקיא."

הסתלקתי משם במהירות ורצתי הכי מהר שיכולתי, הגעתי לאחד השיחים וללא שום התראה כל מה שהיה בתוכי נפלט החוצה.
התחלתי להתנשף בכבדות וניגבתי את הזיעה שנטפה מפניי.
לאחר שנרגעתי הסתכלתי סביב ושמתי לב שאין לי מושג איפה נמצאים החברים שלי.
בטלפון שלי נגמרה הסוללה, אז החלטתי להתקדם ישר כי חשבתי שמשם הגעתי.

לאחר כמה דקות הגעתי ליד מתקן אחר, והבנתי שהלכתי בדרך ההפוכה, נאנחתי והתחלתי להתקדם חזרה.
המון ילדים התרוצצו במתחם ונשמעו המון צרחות של האנשים במתקנים.
פתאום מבטי נתקל באחד האנשים שם, ליבי החסיר פעימה, והדבר האחרון שאני זוכרת הוא שראיתי שחור.

                      --------------------
מצטערת שהפרק קצררר
ניחושיםםם?
אגב, אתמול בלילה עלה לי רעיון מטורף לספר אז בהמשך עומד להיות הרבה יותר מעניין.
תודה על כל ההערכה שלכם!!!!