כשהאהבה מסתבכת

פרק 2- אני עדיין אוהב אותך :)

ביום למחרת בבית הספר העבירו את זאק לשבת לידי.
אם היו עושים את זה לפני כמה חודשים הייתי מנסה להתחמק ממנו, אבל דיברנו מאז ואנחנו כבר בסדר אחד עם השני.
"היי," אמר זאק והוציא קלמר שחור מתיק הגב שלו.
"היי, עניתי ושיחקתי עם העט שבאצבעותיי.
"אני לא אשרוד עוד שעה כימיה." הוא נאנח ונשען על ידו, שהונחה על השולחן.

"גם אני לא." הסכמתי וכמעט התחרפנתי כשהמורה המשיך לדבר.
הייתי שנייה מלהשתיק אותו.
כשהצלצול המבשר על סיומו של השיעור נשמע כמעט צרחתי מרוב אושר.
הפעם אני ושאר החבורה לא הלכנו לדשא, אלא לאחד השולחנות מעץ שבחוץ, מפני שהדשא נתפס על ידי ילדים בכיתה ז'.
עכשיו שמתי לב שחוץ מהשולחן הזה ועוד כמה שולחנות אין פה ממש כלום בסביבה שישבנו בה. משום מה רציתי להיות רחוקה משאר התלמידים.
"רוצים שאני אגרש אותם?" שאלה אשלי והחוותה בראשה אל חבורת הילדים שישבו על הדשא.

מיהרתי לעצור אותה, זה לא באמת הכרחי.
"עזבי, תני להם הפסקה אחת," ביקשתי והסתכלתי על הילדים הקטנים שישבו ופטפטו בדשא.
"איך הייתי שמח לחזור לכיתה ז' עכשיו." נאנח ג'ייסון.
"אוליביה?"
סובבתי את מבטי אל עבר הקול שקרא בשמי.
זאק עמד מולי.
"כן?" שאלתי.
"אני יכול לדבר איתך רגע?" שאל, ולאחר שסקר את שאר בני החבורה הוסיף, "לבד?"
קימטתי את מצחי במחשבה על מה הוא רוצה להגיד לי. "אה... כן," מלמלתי והעברתי את מבטי מאשלי למאדי ואז אל ג'ייסון. כשהם הנהנו הלכתי עם זאק לספסל קצת יותר מרוחק.

סרקתי את המקום, חוץ משאר השולחנות וקצת דשא באמת לא היה כלום.
"מה רצית להגיד לי?" שאלתי והתיישבתי על הספסל של השולחן, ראיתי שהוא חושב מה להגיד.
הוא התיישב לידי. "תקשיבי, אוליביה," התחיל להגיד, תחושת הבטן שלי לא בישרה טובות.
פתחתי את פי כדי לעצור אותו אבל הוא קטע אותי לפני שהספקתי להגיד משהו.
"תני לי להגיד את זה." ביקש.
נתתי לו להמשיך.

הוא נאנח והעביר יד בשיערו בתסכול. "אני... אני יודע שהפרידה שלנו קרתה בגללי. ואני ממש מצטער. הייתי מטומטם." לא הבנתי לאן השיחה הזאת מתקדמת. שיחקתי באצבעותי במבוכה בזמן ששקל את דבריו והמשיך. "אני יודע שלא היינו צריכים להפרד רק כי עברתי דירה. אבל מאז שחזרתי לפה, אני חושב רק עלייך." הוא הודה.

עיני נפערו וניסיתי להגיד משהו בתגובה, אבל לא הצלחתי להוציא דבר. הוא נשם עמוק. "מאז שראיתי אותך ביום ההוא שהצטרפתי לכיתה. העיניים הכחולות האלה שלך הן הדבר האחרון שציפיתי לראות, אבל הדבר שהכי רציתי לראות."
בלעתי את רוקי במאמץ בזמן שמילותיו חלחלו למוחי.
"אני רק מבקש שתתני לי עוד הזדמנות. אני עדיין אוהב אותך."
הייתה שתיקה. לא הצלחתי להגיב.
הנדתי בראשי. "אני לא יכולה." הצלחתי לפלוט מעבר לשוק שתקף אותי. חשבתי על כמה דברים שיכל לשאול אותי בשיחה הזו, זה לא היה אחד מהם.

"בבקשה, אוליביה. השתניתי. אני מבטיח לך." קולו התחנן אליי.
למה דווקא אחרי שהכל הסתדר בינינו הוא היה חייב להגיד את זה?
"זאק. יש לי חבר." הבהרתי לו ללא היסוס והשארתי אותו המום.
הדבר היחידי שנשמע כרגע זה קול נשימותינו.
"א- אני מצטער, לא ידעתי שיש לך חבר." אמר, נבוך, לאחר כמה שניות של שקט מוחלט. "אני כזה דפוק," הוא מלמל בלחש והוסיף, "לא הייתי צריך להגיד לך את זה." הוא הרכין את ראשו והביט ברצפה.
מה לעזאזל קרה פה? שאלתי את עצמי, מעכלת בקושי.