כשהאהבה מסתבכת

פרק 5- בית חולים :)

מייקל ואני נרדמנו במיטתי זה לצד זה, וביום למחרת הוא סיפר לחבורה שחזר מניו יורק.
כולנו נפגשנו בביתי כדי לחגוג את זה, שמנו שירים, דיברנו, צחקנו, ממש כמו לפני שמייקל עזב.
הרגיש כאילו הכל חזר לקדמותו.

בדיוק שלושה ימים לאחר חזרתו של מייקל קיבלתי שיחת טלפון מלחיצה מאימי בשירותי הבנות בבית הספר.
הנחתי את המסקרה שהתחלתי למרוח חזרה בתיק האיפור ועניתי לשיחה.
"הלו?" שאלתי והצמדתי את הטלפון לאוזן.
"או... אוליביה," היא גמגמה, "אני צריכה שתבואי לבית חולים." קולה רעד, היא הייתה לחוצה והתנשפה במהירות.
"מה, מה קרה?" שאלתי בבהלה, מבלי לשים לב עשיתי סיבובים עם הטלפון ביד.

"זה אבא שלך. הוא התעלף." קולה היה חנוק מדמעות. "אני לא יודעת מה קרה לו. ושון לא עונה לי..." היא דיברה במהירות, "בבקשה תגיעי."
הרגשתי שליבי נעצר ונשימתי נאנקה. שחזרתי במוחי בערפול את מה שאימי אמרה.
אבא שלך...
התעלף...
אני לא יודעת מה קרה לו...
אכלתי סרטים על מה קורה פה. על מה עומד לקרות.

"אני... אני באה." אמרתי לאימי בטלפון כשאני מנסה לעכל מה שהולך פה ומיהרתי לארוז את חפציי, "אני באה. הכל יהיה בסדר, אמא." הרגעתי אותה, ותוך כדי ניסיתי להרגיע גם את עצמי.
"תודה. אני מחכה לך פה." היא אמרה, קולה עדיין רעד.
השיחה התנתקה והטלפון נשמט מידי ונפל על רצפת השירותים.
ליבי החל לדפוק במהירות והרגשתי שהאוויר לא נכנס לראותיי, התחלתי להלחץ.

נצמדתי לקיר שמאחורי בשירותים וירדתי בזהירות לישיבה. הרגשתי שאם אני לא אשב אני אתעלף.
לא היה לי התקף חרדה מאז התקרית עם ליאו.
ניסיתי להכניס אוויר לריאות, אבל שום דבר לא נכנס. הרגשתי שאני עומדת למות.
סחרחורת תקפה אותי וניסיתי להתמקד בלנשום, הופתעתי שאני עדיין בחיים.
"אוליביה?" שמעתי קול מחוץ לשירותים, אבל רק במעומעם.
ניסיתי לענות, אבל דבר לא יצא מפי.
החלטתי להתמקד בלנסות להכניס אוויר.
צעדים מהירים התקדמו לעברי וראיתי את דמותו המעורפלת של מייקל מתיישבת לידי.
"תנשמי, אוליביה. את יכולה." הוא אמר בקולו העדין והמרגיע ואחז בעדינות בידי.
ניסיתי לשאוף אוויר ללא הצלחה.

"הכל בסדר. תשאפי אוויר ארבע שניות, ותנשפי שבע." הוא הדגים לי ועשיתי כמוהו.
הרגשתי מעט אוויר שנכנס לראותיי.
"יופי. עוד פעם." אמר והדגים שוב.
עשיתי שוב. שאפתי אוויר לארבע שניות ונשפתי שבע. האוויר התחיל למלא את הריאות שלי ושמטתי את ראשי לאחור.
"אני צריך שתגידי לי מה את רואה." הוא ביקש, ניסיתי לדבר, הכל הסתחרר אבל התחיל להתפקס לאט לאט עד שהצלחתי לראות את השירותים המסריחים של בית ספר.

הבטתי סביב. "ד... דלת... כיו... כיור," אמרתי בקול רועד.
"יופי, תמשיכי,"
"תא... תאים..." ניסיתי לנשום שוב, "אני מרגישה שאני עומדת להתעלף." הרגשתי שהכל מסתחרר שוב. "בבקשה תשאר איתי." ביקשתי.
"אני פה איתך." הוא אמר וליטף את גב כף ידי עם אגודלו. "אני לא הולך לשום מקום."
"מ... מייקל, אני עומדת למות, אני מרגישה שאני עומדת למות." האוויר חדל מלהכנס לריאותיי שוב והלחץ שב והתגבר.