החיים הם לא כמו באגדות

עונה 2 פרק 2

היי 👋
תנסו לא להתבלבל מהפתיחה אתם תבינו את הכל בהמשך..
-
אמה: אז אתה חושב שהיא מתחילה להיזכר?
נרו: אני לא יודע
אמה: אבל היא אמרה לי שיש מקרים שהיא מרגישה שזה כבר קרה, אז אם נצליח לחזור על מקרים שכבר קרו לה, היא תיזכר?
נרו: אני לא יודע אבל תזכרי שהיא לא ממש אהבה את העבר שלה
שמעתי עוד כמה דיבורים שלהם ולא הבנתי
אמה: ומה יהיה עם ניק?
נרו: אני לא יודע אבל צריך להיזהר
להיזהר ממה?? על מה הם מדברים? ומי זה לעזאזל ניק?
אני ממשיכה לעקוב אחריהם עד שאני מגיעה לפארק ואז מאבדת אותם, התיישבתי על הספסל בייאוש כשפתאום אני שומעת מישהי מספרת סיפור, אגדה שנשמעה מוכרת..פיטר פן! ידעתי שאני מכירה את האגדה הזאת! אבל למה זה מרגיש לי כאילו זה כבר קרה?
פתאום זאת שסיפרה את האגדה הסתכלה עליי, קפצה וחיבקה אותי
היא: וואי אני לא מאמינה שאני רואה אותך!
אני: אנחנו מכירות?
שאלתי מבולבלת היא הסתכלה עליי מוזר ואז לחשה לעצמה
היא: אה נכון היא שתתה את הבקבוק הזה..
אני: מה?
היא: אני ונדי היינו..אממ..ביחד בגן
היא מילמלה
אני: היינו חברות טובות או משהו כזה?
ונדי: כן
היא אמרה ופתאום הרגשתי שאני כועסת עליה או משהו כזה ואני בקושי מכירה אותה!
התרחקתי ממנה ממסה לחפש במבטי את אמה ונרו, אין סיכוי שהם כבר התרחקו..
הגעתי למין סימטאה מפחידה כזאת ורציתי לחזור אחורה כשפתאום שמעתי קול מוכר, השם שלו היה על קצה לשוני אבל לא הצלחתי להיזכר בשמו אז ניסיתי לשמוע מה הוא אומר, הוא דיבר בטלפון ככה ששמעתי רק צד אחד בשיחה, ״עוד מעט היא תיזכר בהכל..כן אני יודע...אבל מה שכן אני יהרוג אותו הוא עוד חייב לי את הכסף..כן, כן..אני יהרוג אותו מול העיניים שלה..״
לכו תבינו מהשיחה הזאת מה הוא אמר, החלטתי להיתרחק מהמקום והתקדמתי לביתי חושבת על מה שהאיש הזה אמר, מעניין על מה בא דיבר ולמה יש לי הרגשה חזקה שהוא דיבר עליי??
נכנסתי הביתה וראיתי שנרו ואמה עדיין לא הגיעו אז יצאתי שוב והלכתי לבית ספר למשחק
רון: או אני רואה שהגעת
אני: כן אני פה
רון: יופי, יש לך אחים במקרה?
אוקי שאלה מוזרה
אני: כן, למה?
רון: מה את אומרת על זה שאני ואשתי נזמין אתכם לארוחת ערב? אם ההורים. יסכימו כמובן
אני: אין לנו הורים
רון: אני מבין
כן בטח מבין נראה אותך חי בעולם לבד בלי הורים
אני: אבל אנחנו נשמח לבוא
אמרתי מחייכת חיוך מזוייף, לפחות נאכל משהו
רון: יופי אז אני אדבר איתך אחר כך בינתיים תסתובבי בבית ספר תנסי להכיר ילדים
הוא אמר והלך, איזה איש מוזר, פתאום את דומה לאישתו של איזה מנהל לבית ספר למשחק ואת מוזמנת לארוחות ערב...קיצר מוזר, הסתובבתי וראיתי איזה בן מסתכל עליי והוא נראה מהעשירים הפלצנים האלו
אני: היי
הוא: החנפנית אומרת היי
אני: אני לא חנפנית
הוא: אם איך שאת נראת בטח התחנפת בשביל להיכנס לבית ספר הזה
פה כבר התעצבנתי איזה פלצן
אני: סליחה באמת שאני לא מעשירות הפלצניות האלו שלובשות רק מותגים
אמרתי בעצבים ואז פתאום ראיתי איזה ילדה שנראת גם העשירים הפלצנים האלו שהתקדמה אלינו
היא: יש בעיה חיימשלי?
היא שאלה ונישקה את הילד ההוא מול פרצופי כאילו כדי לעצבן אותי, התרחקתי. ממנה וחיפשתי ילדים אחרים, אני מאוד מקווה שלא כל הילדים פה עשירים פלצנים
״הי חכי רגע״ שמעתי קול מאחורי אבל בטח זה לא אליי ככה חשבתי עד שהילד ההוא מקודם עצר אותי
הוא: תראי אני מצטער על חברה שלי
אני: למה נראה לך שזה מעניין אותי?
הוא: תראי אני דניאל, לא ידעתי שאת הבת של רון, אני מצטער
אני: הבת של מי?
שאלתי בבילבול
דניאל: נו אל תעבדי עליי אמרו לי עכשיו שאת הבת שלו
אני: אבל אני לא הבת שלו!
אמרתי בעצבים, מה יש לאנשים היום?!?
דניאל: בסדר מה את מתעצבנת
אני: ככה כי אני לא הבת שלו
פתאום שמעתי איזה קול פקצי של בת קורא לדניאל, הוא הסתכל אחורה תפס אותי ונישק אותי ישר התנתקתי ממנו וצרחתי עליו
אני: מה נראה לך שאתה עושה?!?
דניאל: רציתי שחברה שלי תקנא קצת זה הכל
אני: אז מה אתה משתמש בי??
דניאל: אפשר לחשוב, תזרימי רצת אל תהי חנונית
הוא אמר ופתאום נזכרתי בפלאשבק שלי, זה היה בימים הראשונים שלי בבית ספר
איידן: איזה חננה
דילן: יאלה תעזוב אותה אחי
מאט: רגע בואו לפחות נעשה את זה ולא נברח כמו נמושות
הוא אמר והם התחילו להיתקרב אליי הם תפסו אותי, לקחו אותי לשירותים של הבנים בעוד אני מתחננת שיעזבו אותי
והם..פשוט..הכניסו לי את הראש לאסלה ולא הוציאו עד שנגמר לי כל האוויר באותו יום בכיתי כל כך הרבה
איידן: וואי תפסיקי כבר לבכות, מעצבנת אחת
הוא אמר בעצבים ומשך לי בשיער, מאז אותו יום לא בכיתי עוד ובאתי רק עם שיער אסוף..
אני: אני לא חנונית זכותי לא לעזור לך
דניאל: מה שתגידי
הוא אמר והסתלק, התחלתי להיתרחק והרגשתי עיניים ננעצות בי אבל אני המשכתי ללכת עד שיצאתי מהבית ספר וסתם הלכתי ברחוב, הגעתי לפארק וראיתי את איידן והחבורה שלו מדברת ופשוט הלכתי אליו מעוצבנת, בגללו נהרסו החיים שלי והוא מנסה להרוס אותם יותר, פשוט הלכתי לא חשבתי על מה שיקרה אחר כך, באותו רגע הייתי מלאת עצבים, עמדתי מולו והוא הסתכל עליי מבולבל ואז עשיתי את זה, סטרתי לו חזק וצעקתי
אני: שלא תעז להיתקרב אליי יותר!
הלכתי משם כשהוא רודף אחרי ואני בורחת מפחדת מגורלי עד שהוא תפס אותי חזק והיינו ממש קרובים
איידן: למה עשית את זה?
הוא שאל מעוצבן, הסתכלתי בפניו וראיתי שנהיה לו אדום שמה, התחלתי לחייך וראיתי שזה מעצבן אותו יותר
איידן: אני לא צוחק איתך מאי!
אני: אז תעזוב אותי כבר, מה עשיתי לך??  מה עשיתי לך שאתה חייב להרוס את חיי?
אני שונאת אותך! פשוט תעזוב אותי כבר!
צעקתי וראיתי שהוא נפגע ולא הבנתי למה, הוא עזב אותי אבל אז תפס שוב ולחש לאוזני
איידן: את לא באמת שונאת אותי נכון?
אני: אני כן אז תעזוב אותי כבר!
אמרתי בעצבים והוא רק הסתכל על פניי עם פרצוף עצוב מחפש משהו
איידן: מתי תחזרי אליי?
אני: מה?
שאלתי בבילבול
איידן: מתי תיזכרי בי, אני לא יכול יותר!
הוא צעק את המשפט האחרון, עזב אותי וכיסה את פניו עם ידיו.
אני יודעת שהייתי צריכה באותו רגע לברוח ממנו אבל משהו השאיר אותי
אני: מה יש לך?
איידן: את משגעת אותי! למה נתתי לך לשתות את הבקבוק הזה בכלל?!? אני לא יכול יותר לחיות כשאני יודע שאת בכלל לא זוכרת אותי
אני: זוכרת?
איידן: אני פשוט לא יכול להמשיך לחיות שאני יודע ששכחת אותי, אני כל כך מתגעגע לחיבוק שלך..אני כל כך רוצה לנשק אותך
אוקי מוזר, מה נסגר איתו??
הוא הסתכל עליי כאילו הוא מתלבט מה לעשות
איידן: אני יכול לנסות משהו?
הוא שאל מתקרב אליי
אני: מה?
שאלתי מתרחקת ממנו, הוא התקרב אליי שוב, תפס את פניי בידיו ונישק אותי, זאת היתה נשיקה של געגוע אבל עדיין לא זכרתי כלום אז התנתקתי ממנו
אני: מצטערת אני לא יכולה לעשות את זה
אמרתי וברחתי...