החיים הם לא כמו באגדות

פרק 10

לא הלכתי לבית ספר כי אלינור לא רצתה ללכת אז לא יכולתי להשאיר אותה לבד בבית
אלינור: מאי
אני: כן?
אלינור: מה נעשה עכשיו? אנחנו לבד
אני: אני לא יודעת
נאנחתי אנחנו לבד..
פתאום שמעתי שמישהו משלשל מכתב מתחת לדלת, ישר הלכתי וראיתי שצדקתי, היה מכתב על הרצפה, הרמתי אותו ואלינור בדיוק יצאה מהחדר
אלינור: מה זה?
אני: מכתב, מישהו שלח לנו מכתב
אלינור: מי?
אני: לא יודעת
הסתכלתי על המעטפה וראיתי שזה כתוב מבית אומנה, אוי לא הם גילו על המצב שלנו..
פתחתי את המכתב והיה שם דף שכתוב שם שהם גילו שאנחנו לבד (איך לעזאזל הם גילו?!?) ושאנחנו, אני ואלינור צריכות לבוא לבית אומנה וששם יגדלו אותנו עד שנהיה בנות 18 (עצמאיות)
אלינור: מה כתוב?
אני: אה.. אה.. אנחנו צריכות ללכת לבית אומנה
עניתי לה עדיין בהלם, אני לא רוצה לחזור לשם, אפילו שאני בקושי זוכרת משם משהו, אתם בטח שואלים אם את בקושי זוכרת משם משהו, איך את יודעת שאת מאומצת? טוב אז מאז שאלינור נולדה והתחילו כל המריבות וכשהם כעסו הם תמיד אמרו חבל שאימצנו אותך בכלל..
אז ככה אני יודעת, אכזרי אני יודעת, זוכרים שאמרתי לכם שאני שונאת אגדות אז לפני שגיליתי שאני מאומצת אהבתי מאוד אגדות, אפילו רציתי להיות נסיכה כמו כל שאר הבנות אבל מאז שגיליתי שאני מאומצת הבנתי שהחיים לא באמת מושלמים כמו באגדות ושנאתי את זה שאני היחידה שיוצאת דופן אז התחלתי לשנוא את כל הקטע של האגדות...
אלינור: מה?!? מאי אני לא רוצה ללכת לשם
היא התחילה לבכות, אני מבינה אותה אבל זה לא שזה מקום נוראי.. עזבו תשכחו שאמרתי את זה זה מקום נוראי שבו את יודעת שאם מאמצים אותך יש לך מזל אבל הם לא באמת ההורים שלך..
בגלל זה תמיד מאמצים תינוקות, אני כבר גדולה אף אחד לא ירצה ילדה בשלב ההתבגרות..
אני: אין מה לעשות, אלי אני מצטערת, לכי תארזי
היא הינהנה, עדיין בוכה והלכה לחדר ואני איתה..
הגענו למקום, הסתכלנו מסביב, כל הילדים הסתכלו עלינו, נכנסנו לבפנים וגם שם כולם הסתכלו עלינו, הילדים מהחצר נכנסו מתעניינים הסתכלתי עליהם גם, יש שם ילדים קטנים עד גדולים ונראה לי שהיו שם גם כמה בגיל שלי, היתה שם איזו בת שנראתה לי בגיל שלי שהסתכלה עליי בפרצוף מעודד, לא מבינה שכבר הייתי פה, אבל משהו בפרצופה היה מוכר לי וגם בבן שהיה לידה..
פתאום נפתחה דלת ומשם יצאה כנראה המנהלת של המקום
המנהלת: היי אני עמית
אלינור ואני גימגמנו היי והיא הסתכלה עליי כנראה מנסה להבין מאיפה אני מוכרת לה ואז היה נראה שהיא נזכרה
עמית: אוי מאיוש איך את?
היא שאלה וחיבקה אותי, מצד עיני ראיתי את הבת והבן שנראו לי מוכרים מסתכלים עליי כאילו גם הם נזכרים במשהו אבל אז שמעתי צעקות מוכרות
דנה: מאיוש מה את עושה פה?
היא אמרה וראיתי את רוני לידה
עמית: מאי, את ואלינור יכולות להשים את התיקים פה בצד ובינתיים תתחברו לילדים, אני כבר חוזרת ואומרת לכן באיזה חדר אתן
היא אמרה והלכה, ואלינור? אלינור רק הסתכלה עליי מופתעת, לא מבינה מאיפה המנהלת הזאת מכירה אותי
רוני: רגע את חוזרת?
היא שאלה בעדינות
אלינור: רגע רגע על מה אתן מדברות? מאי מאיפה המנהלת מכירה אותך? ומה זאת אומרת חוזרת לפה??
אני: אני ידבר איתך על זה אחר כך, בינתיים לכי תכירי ילדים חדשים
אמרתי לה מתכוונת לילדים החסרי חיים שעדיין מסתכלים עלינו, אוףף אני שונאת להיות במרכז, פתאום שמתי לב שהילדים שנראו לי מוכרים מקודם מתקדמים אליי עם חיוך
הבת: היי אני גל
הבן: ואני רוי
אני: היי אני מאי
אמרתי מחייכת עדיין לא מבינה מאיפה הם כל כך מוכרים לי, זה היה נראה שרוני ודנה שונאות אותם, מעניין למה, הם נראים דווקא נחמדים
רוני: טוב אנחנו הולכות, ביי מאי נדבר אחר כך
היא אמרה והיא ודנה הלכו ובינתיים אלינור התחברה עם כמה ילדים שנראו בגילה
גל: וואי את כל כך דומה לה
אני: למי? אני מכירה אתכם?
שאלתי בבילבול
רוי: היינו ביחד שהיינו קטנים
גל: את דומה למי שהיתה החברה הכי טובה שלי.. גם איתה היית כשהיינו קטנות
אני: אז איפה היא?
גל הורידה את ראשה ולא ענתה
רוי: אימצו אותה לפני שלוש שנים
אני: אבל את עדיין יכולה להיות איתה בקשר
גל: ההורים המאמצים שלה לקחו אותה לפני שנתיים ללאס ווגאס
היא אמרה וברחה בוכה
רוי: היא פשוט מתגעגעת אליה, הן היו חברות ממש טובות ואת ממש דומה לה
הוא אמר והלך לכיוון המקום שגל רצה אליו ואני רק חשבתי על הילדה שהם אמרו שאני ממש דומה אליה..
המנהלת הגיעה ואמרה לי שאני בחדר 67 ולאלינור שהיא בחדר 45, לקחתי את התיק והלכתי לחדר, אף אחד לא היה שם, שמתי את הדברים שלי על המיטה שפנויה והתיישבתי על המיטה חושבת על כל הדברים שהולכים לקרות.. מה עם הבית ספר? אני ימשיך ללמוד שם?
פתאום המנהלת נכנסה וקטעה אותי ממחשובותי
עמית: מאי אבא שלך רוצה לדבר איתך
אני: הוא לא אבא שלי
אמרתי ולקחתי מידה את הפלאפון והיא יצאה
אני: מה אתה רוצה?
ניק: לדבר
אני: אין לנו על מה לדבר
ניק: אני מבין שאת כועסת אבל תקשיבי את ואלינור מוזמנות לגור איתי
אני: את זה שאתה רוצה שאלינור תבוא לגור איתך, אני מבינה אבל בשביל מה את צריך אותי? אני לא הבת שלך
ניק: בשביל העסקים שלי
אני: תעזוב אותי וזהו אתה יכול להסתדר טוב מאוד בלעדיי
ניק: אז רק תגידי לחבר הזה שלך, איידן שיחזיר לי את הכסף
אני: חשבתי שהוא החזיר לך כבר
ניק: אז חשבת לו נכון
אני: תראה .א. אתה לא מחליט עליי
.ב. הוא לא חבר שלי
.ג. תיפתרו את זה לבד
אמרתי וניתקתי לו, איזה מטומטם..
פתאום הדלת נפתחה וראיתי את אלינור, שיט היא שמעה את השיחה?
אלינור: את לא באמת אחותי?!? את שיקרת לי כל הזמן הזה?!?
אני: אלינור..
אלינור: רק תגידי לי אם זה אמת
הינהנתי
אלינור: הלכתי לגור עם אבא שלי, אני שונאת אותך!
היא צעקה וטרקה את הדלת ואני פשוט הייתי משותקת ממה שקרה עכשיו..