mistake

פרק 3

פרק 3- שני אבטיחים
התעוררתי , וראיתי שכל המיטות שלידי ריקות.
"שיט !" צעקתי וקמתי בזריזות מהמיטה, עוד פעם אני מאחרת .
לקחתי את המדים שכבר למדתי ללבוש והלכתי לשירותים, צחצחתי את שיני ולבשתי את המדים הנוראים, אספתי את שערי לקוקו ושרכתי את השרוכים של הנעלי ספורט שלי, יצאתי בריצה .
התייצבתי בשורה יחד עם כולם והצעדתי, מקווה שלא ישימו לב שאיחרתי .
"ג׳ונס" פרצוף תחת אמרה
"עוד פעם איחרת" היא אמרה, אוף רק דיברתי.
"כן מצטערת פשוט ..." אמרתי
"בלי תירוצים . כולם חמישים שכיבות שמיכה עכשיו בגלל האיחור של ג׳ונס" היא אמרה וכולם נשכבו על הרצפה והתחילו לעשות שכיבות שמיכה חוץ ממני . הרגע קמתי !
"אבל אן ..." אמרתי
"60 שכיבות שמיכה ! כל מילה נוספת ואני מוסיפה לכם עוד 10 !" היא אמרה ובלית ברירה נשכבתי על הרצפה המלוכלת והתחלתי לעשות שישים שכיבות שמיכה , לא יודעת איך אני אצליח לעשות את זה . כמה מבטים כעוסים נשלחו אליי, אבל לא ממש התייחסתי לזה . הן יכלו להעיר אותי ולהגיד שאני מאחרת .
הגעתי לארבעים, וכבר כאבו לי היידים הרגשתי שאני לא יכולה יותר .
"ג'ונס מה קורה ? את חושבת שאת במלון חמישה כוכבים ?" פרצוף תחת שאלה אותי ובחרתי להתעלם, שלא תוסיף לי עוד 10 שכיבות שמיכה . מלון חמישה כוכבים, בטח, אפילו רבע כוכב לא הייתי נותנת למקום המזוהם הזה .
הסתכלתי על טום שהיה נראה מאוד משועשע מין המצב, מה שעיצבן אותי מאוד . אני עושה פה שכיבות שמיכה וקורעת את עצמי, והוא יושב וצוחק שם . נראה אותו ואת אן עושים את זה במקומי !
טום חייך אליי חיוך קטן, אבל אני התעלמתי . "כולם עכשיו מתחילים לרוץ !" אן צעקה וכולם התחילו לרוץ . איזה כיף, אני בטוחה שכולם כל כך נהנים כמוני לרוץ 10 קילומטר בבוקר . זה פשוט כל כך מהנה . אחרי שגמרנו לרוץ עשר קילומטר בגסיסה, הם שיחררו אותנו והלכנו לארוחת בוקר .
"אני שונאת אותם" אמרתי לוולנטיין, ושתינו נגשנו לשולחנו לקחת אוכל.
"את לא היחידה" היא אמרה
"אבל טום חתיך" היא אמרה וחייכה, הסתכלנו עליו יושב שם וראינו את אן מפלרטטת איתו. זה היה דיי מצחיק, לראות איך לידו היא חמודה ואיך היא קשוחה לידינו. "אני חושבת שיש לך מתחרה" אמרתי והסתכלתי על אן וטום, וולנטיין התחילה לצחוק.
"עם מתחרה כזאת טום בחיים לא יהיה שלי" היא אמרה ואני צחקתי והוספתי: "כי היא דוגמנית על, לא שמעת על הקמפיין החדש שלה לפרצופוני תחת מהלכים ?" שאלתי . "בטח ששמעתי, הוא כל כך מוכר והיא נראת שם כמו נסיכת פרצופי התחת" היא אמרה ושתינו צחקנו.
הסתובבתי בין הדוכנים והכל נראה כל כך מגעיל, לא לקחתי שום דבר לאכול ושום דבר לשתות, למרות שאני יודעת שאני צריכה את זה . אבל אני לא אקח את הסיכון של לקבל קלקול קיבה או סתם לגעת באוכל הזה, אם אפשר לקרוא לזה אוכל בכלל.
"את לא אוכלת שום דבר ?" ולנטיין שאלה אותי.
"לא, אני לא רעבה" שיקרתי. אין לי כוח עכשיו לירידות שלה על זה שאני 'הילדה המפונקת שאוכלת רק חסה ושעם זה אני לא הולכת לשרוד'
"כדאי לך לאכול, הם הולכים לקרוע אותנו באימונים" היא אמרה ואני רק הנדתי את ראשי. אני יודעת שהיא צודקת אבל אני לא הולכת לגעת באוכל הזה.
הסתכלתי על טום, ולנטיין צודקת ואי אפשר לומר שלא, טום באמת חתיך, אבל לא הוא ולא ולנטיין משנה את העובדה שאני רוצה לצאת מכאן, ואני אצא מכאן . אולי אתמול טום מנע ממני לעשות את זה, אבל אני בטוחה שאני אצא מכאן, כמו שוולנטיין וכולם אומרים, המקום הזה הוא לא בשבילי, ואני ממש לא מתביישת בזה. התיישבנו מסביב לשולחן וולנטיין התחילה לאכול, אני רק הסתכלתי עליה ועל החדר אוכל בכללי. החברות של ולנטיין הצטרפו אלינו גם ורוב הארוחה צחקנו על אן וטום, הן דיברו על טום הרבה ואני פשוט ישבתי והקשבתי להן. אחרי שהן גמרו לאכול יצאנו החוצה לאימונים. היום היו לנו אימוני ריצה מעצבנים. הגענו למשטח מלא חול, דבר שממש גרוע לשיער שלי. למה הם לא יכולים לעשות לנו אימוני ריצה בחדר כושר עם הליכון ?
כולנו הסתדרנו בשורה וולנטיין נעמדה לידי. כל פעם קראינו את אן לא יכולנו להפסיק לצחוק, מהמחשבה עליה מפלרטטת עם טום.
"מה כל כך מצחיק, ג'ונס ?" אן שאלה אותי . "מצטערת אן,לא יקרה שוב" אמרתי וולנטיין התחילה לצחוק שוב.
"אולי תספרו לנו מה כל כך מצחיק ? שנוכל לצחוק כולנו ביחד" היא אמרה, לא נראה לי שהפרצוף תחת הזאת יודעת לצחוק בכלל, חוץ מבפלרוטטים.
"אנחנו פשוט חשבנו על זה ש.." אמרתי , אבל היא קטעה אותי ואמרה: "זאת הייתה שאלה רטורית" היא חסכה לי תירוץ .
"טוב מה שאתם עושים היום הוא דבר פשוט מאוד" היא אמרה והוסיפה:
"אתם סך הכל צריכים לוץ סביב המגרש הזה שלוש פעמים" היא אמרה . זה נראה בערך תשע קילומטר. אם הצלחתי עשר, אני אצליח לעשות עכשיו תישע.
"אתם צריכים לרוץ שלושה סיבובים כאלה כשאתם סוחבים את התיק הזה" היא אמרה ולקחה תיק אחד, פתחה אותי ובתוך התיק היה אבטיח. כן, אבטיח. למה אנחנו צריכים לרוץ עם אבטיח בתוך התיק ? זה כל כך מיותר. זה לא שבאמצע מלחמה אני אקח אבטיח. היא התחילה לחלק לכולם את התיקים ורק לי היא לא נתנה.
"ג'ונס, יש לי בשבילך משהו מיוחד" היא אמרה. מה עכשיו פרצוף תחת רוצה ממני ? לא קשה לי גם כך עם זה ? למה אני צריכה משהו מיוחד ? היא חייכה אליי והרימה את התיק האחרון שהיה על הרצפה. היא פתחה אותו והיה בפנים אבטיח רגיל, כמו של כל השאר. אבל היא רק התקרדמה לשולחן, ואז הכניסה לתוכו ... עוד אבטיח ?! למה אני צריכה לרוץ עם שניים וכולם רק עם אחד ? חשבתי . היא זרקה לי את התיק ולא הצלחתי לתפוס אותו והוא נפל, הרמתי אותו בקושי, אז איך אני אמורה לרוץ עם זה .
"למה אני עם שניים ?" שאלתי אותה
"עונש" היא אמרה וחייכה.
"עונש ? עונש על מה ?" שאלתי אותה .
"על כל הדברים שהיו לא בסדר שעשית עד עכשיו." היא אמרה וחייכה את החיוך הממזרי שלה שוב. באמת ? בואי תגידי פשוט עונש על זה שאת קיימת. דיי לתרץ, תגידי שאת פשוט שונאת אותי וזהו. אבל למה מכל העונשים דווקא את העונש הזה ? היא לא יכלה לתת לךי עונש טיפה יותר קלף גם עם היא שונאת אותי ? הסתכלתי על טום, שעמד בצד עם המשקפיי שמש שלו שהוא תמיד מסתובב איתם, והסתכל עלינו. הוא לא מתכוון לעשות כלום עם מה שהיא עושה ? אוף , כולם פה כל כך מעצבנים ! הוא נותן לפרצוף תחת לעשות את כל העבודה בזמן שהוא יושב לו ומשתזף. והיא מתעללת בנו , זאת אומרת היא מתעללת בי !
"תתחילו לרוץ, טירונים !" פרצוף תחת צעקה. "כן המפקדת !" הם צעקו לה חזרה . הרמתי את התיק על גבי וכבר בקושי הצלחתי לרוץ. התיק היה כל כך כבד, שכל שנייה הרגשתי שאני עומדת ליפול.
"את בסדר ?" ולנטיין שאלה אותי תוך כדי ריצה.
"אני נראת לך בסדר ?" שאלתי. אפילו לא היה אכפת לי שהשיער שלי התבלגן ושנראתי נורא. ותמיד אכפת לי איך אני נראת יותר מהכל. זה התדמית שלי, אני חייבת להשאר יפה בכל מצב. אבל עכשיו לא היה לי אכפת שנראתי זוועה ושיערי הבלונדיני עמד למעלה, הייתי עסוקה בתיק עם שני האבטיחים שיושב לי על הגב.
"היא ממש לא בסדר, היא הענישה אותך סתם" היא אמרה.
"כן" אמרתי בלי יותר מידי להרחיב, זה דיי ברור שהיא לא בסדר ושוולנטיין סתם ניסתה לפתח איתי נושא שיחה. ממש לא היה לי עכשיו כוח לוולנטיין על הראש, מספיק היה לי שני אבטיחים על הגב ! וולנטיין התקדמה בריצה, ואני גמרתי סיבוב אחד וכבר הרגשתי שאני לא יכולה יותר. התחלתי להתנשם בכבדות ולקבל סחרחורות, האבטיחים האלה שקלו המון ואני לא שוקלת כלום. וגם לא הלכתי כלום בבוקר, זאת אומרת שמא תמול משתיים בצהרמים לא אכלתי כלום ואני מרגישה ממש רע. אין מצב שאני נשארת פה עוד יום אחד, אני לא יכולה לסבול את זה. אני יכולה לסבול עוד את המדים הנוראיים, את השיער המבולגן, את הנעליי ספורט המעצבנות, את המקום המזוהם, את זה שלא מביאים ארוחת בוקר למיטה ושצריך לקום מוקדם לבד, את המקלחות המשותפות ואת האוכל המגעיל. את זה אני עוד יכולה לסבול. אבל את כל הריצות האלה ואת כל ההתעלליות שאן עושה לי, את זה אני כבר לא יכולה לסבול. נעצרתי והתנשפתי בכבדות, הלכתי להתיישב בספסל ליד אן ושתקפוץ לי. אולי כך היא תעיף אותי מפה בעצמה, ואני אוכל לחזור כבר הביתה.
"ג'ונס, מה את חושבת שאת עושה" היא שאלה אותי.
"אני מצטערת המפקדת, אבל אני לא יכולה לרוץ עם שני אביטיחים על הגב, זה בלתי אפשרי" אמרתי.
"מי את חושבת שאת ואיפה את חושבת שאת נמצאת ?! אם את לא רצה עכשיו את תקבלי עונש! את תצטרכי לנקות את כל המקום, ולהשאר לנקות אותו כל הלילה כדי לא להפסיד את האימונים. ויש לי עוד מלא עונשים לתת לך, אז קדימה פרינססה תקומי כבר ותתחילי לזוז !" היא צעקה עליי.
"אבל אן, אני כבר לא מרגישה טוב." אמרתי. "מספיק עם התירוצים, לכי לרוץ עכשיו !" היא אמרה וקמתי בעצבים.התחלתי לרוץ ובכל צעד התחרטתי יותר ליותר על זה שלא אכלתי את האוכל הלא אכיל של בארוחת בוקר., כאב לי הראש והיו לי סחרחורות ובחילות, התחלתי לראות מטושטש אבל אמרתי לעצמי שאני לא אוותר,שאני כבר אגמור את הסיבוב השלישי, לאט לאט התחלתי לראות שחור ...

היי
טוב אז בסוף המשכתי את הסיפור, אין לי מושג איך להמשיך אותו כי כל הרעיונות שהיו לי נעלמו. אבל אני אנסה למצוא רעיונות חדשים ולהמשיך בכל זאת ❤
המטרה לפרק הבא היא:
-12 הצבעות
-3 תגובות
-35 צפיות