mistake

פרק 11

פרק 11
-כוח רצון

"אדוארד, קח את הדברים שלך, וטום ילך איתך עכשיו למגורים של הבנים ויסביר לך הכל." פרצוף תחת אמרה.
אדוארד הסתכל אליי , וחייך. חייכתי חיוך מזויף חזרה .
מה אני הולכת לעשות עכשיו ?
טוב, הוא ממש חמוד שהוא בא להיות פה איתי, ואני מגעילה שאני עצובה בגלל זה כי הוא הולך לסבול פה בגללי . אבל מה אני יכולה לעשות ? אני מרגישה משהו כלפיי טום, המפקד שלי אני חושבת, וכלפיי אדוארד, החבר שלי אני לא מרגישה כלום .
כל המשך האימון לא הצלחתי להתרכז . פרצוף תחת העירה לי כמה לכמה פעמים, אך זה לא באמת עניין אותי . היא נתנה לי לרוץ עוד שתיי קילומטר, שזה דווקא היה טוב- בזמן הריצה לא התרכזתי בכמה כואב לי או בכמה אני שונאת את פרצוף תחת, התרכזתי בלחשוב על מה אני עושה . וזה דבר שאין לי כל כך הרבה זמן לעשות אותו פה - לחשוב.
חשבתי על ולנטיין. אולי יש משהו במה שהיא אומרת ? אבל היא חברה שלי, היא צריכה להיות איתי ואם זה מפריעה לה אז כנראה שהיא פשוט לא צריכה להיות חברה שלי, כי כזאת אני- תמיד מסתבכת בצרות וגוררת איתי אחרים .
ועל אדוארד, הוא כל כך חמוד, הגיע לפה בשבילי . אבל אני לא אוהבת אותו . אני לא אוהבת אותו והוא סתם יסבול בגללי, ולא מגיע לו . זו הייתה טעות לחזור אליו, כי אני בכלל אוהבת מישהו אחר- טום. המפקד החמוד והחתיך שלי , עם העיניים המהממות והמשקפיי שמש המתנשאות שתמיד מסתירות אותן . על כמה שהוא מושלם, שהוא נלחם בשבילי כדי שאני אשאר פה נגד אבא שלי .
ועל הדבר המוזר- אם אני אגיד לטום שאני רוצה לצאת מפה הוא ייתן לי לצאת . אסל אני לא עושה את זה, והולכת להתבכיין לאבא שלי. למה ? אולי בגלל שמה שיצאתי לעצמי, הדמות של הילדה המפונקת לא נותן לי להגיד לאבא שלי את מה שאני רוצה באמת ? שזה להשאר פה , יחד עם טום .
לא באמת אכפת לי איפה , רק להיות עם טום. ההתעללות של פרצוף תחת לעומת הדברים שעברתי עם טום היא כלום .
אחרי שנגמרה הריצה, הלכנו לחדר אוכל . אדוארד היה שם, כמובן עם אוכל משלו ולא האוכל הזוועתי שכולם אוכלים כאן .
הוא סימן לי עם ידו לבוא לשבת לידו, וזה גם מה שעשיתי .
הואחייך אליי והתנפל עליי בחיבוק, אני לא ממש הגבתי .
"אין לך מה לומר לי ?" הוא שאל . ולא עניתי .
"חשבתי שתגידי לי שהתגעגעת אליי. שתתני לי נשיקות, ושתיגיד שאני החבר הכי טוב שיכול להיות לך כי אני עושה דבר כזה בשבילך" הוא אמר .
"למה אתה עושה את זה ?" שאלתי .
"מה ?" הוא שאל .
"אני פה לא מבחירה, אתה כן . אתה יכולת לבחור אם לא להיות פה ולחסוך את הסבל הזה ממך, אני הייתי מסתדרת לבד . אני מעדיפה שרק אחד מאיתנו יסבול ולא שנינו" אמרתי והוא חייך וחיבק אותי . זה היה שקר . אבל מה יכולתי להגיד לו ? לא הייתה לי דרך להסתיר על הבעת הפנים שלי שאני לא רוצה שהוא יהיה פה .
"להיות בלעדייך זה סבל" הוא אמר .
"אה ודרך אגב, הטבחית שלך הולכת לבשבל גם לי כי גם לי יש גבול עד כמה שאני מוכן לסבול בשבילך . ראית את האוכל פה ?" הוא שאל .
"תאמין לי שכן, הייתה תקופה שהכריחו אותי לאכול אותו." אמרתי .
"איכס" הוא אמר .
"ומה עם נשיקה, את לא תתני לי ? התגעגעתי אלייך נורא" הוא אמר ןהתקרב אליי .
"אנחנו לא יכולים להתנשק פה, יתנו לנו עונש" אמרתי . אני לא חושבת שיתנו לנו עונש , אני פשוט לא רוצה שטום יראה אותנו מתנשקים .
"בסדר, אבל תזכרי שאת חייבת לי נשיקה" הוא אמר .
"בסדר, אני חייבת לך" אמרתי .
"אבל אחת ארוכה , לא אחת קצרה כזאת כמו שאהבת לתת לי כדי לשגע אותי" הוא אמר וצחקתי .
אחרי האוכל היה לנו אימון עם כל מיני מכשירים . לא מכשירים כמו בחדר אוכל, אלה מכשירים כאלה של טיפוס לחוזק יידים .
"ג׳ונס ! את עוד שנייה נופלת" פרצוף תחת צעקה עליי,בזמן שהחזקתי את עצמי ובאמת עוד שנייה עמדתי ליפול לתוך נהר .
זה היה מין מתקן כזה שיש רק מוט ברזל תלוי על חבל, ואני צריכה להחזיק בו כי אחרת אני נופלת, מגובה 20 מטר בערך . מתחתיי היה נהר .
"לא ליפול לא ליפול לא ליפול" לחשתי לעצמי ועצמתי בחוזקה את עיניי, הרגשתי שאם אני לא אעזוב היידים שלי יתלשו מעצמן .
אבל הסתכלתי מתחתי , זה היה נראה כל כל גבוהה וכל כך מפחיד ולא היה נראה לי שאם אני עוזבת אני אשרוד .
מה המטרה של התרגיל הזה ? עוד כמה זמן אני אצטרך להחזיק כך .
"אמה , הכל בסדר את יכולה" אדוארד אמר לי מהמקל שהיה לידי. הוא החזיק את המקל כל כך חזק יראו את השרירים .
נשכתי את שפתיי התחתונה מתאפקת לא לבכות, כל כך כאב לי .
פרצוף תחת הסתכלה עליי בפרצוף שמח . היא הייתה כל כך רחוקה אבל הצלחתי לראות משם את הפרצוף המרוצה שלה .
כמה טירונים עזבו את המקל ונפלו למים, אני לא מאמינה שנשארתי הייתי בטוחה שאני אפול ראשונה .
"את יכולה" אדוארד אמר שנראה כאילו הוא עוד שנייה נופל בעצמו, אבל בכל זאת ניסה לעודד אותי .

"אני לא , אני עוזבת . זה לא שווה את זה" אמרתי.
"את מעדיפה לראות את הפרצוף של האן הזאת שאת עוזבת ? וכן , כבר שמתי לב שהיא רק מנסה להכשיל אותך ." הוא אמר .
לא, אני ממש לא רוצה לראות את אן שמחה כי אני לא הצלחתי .
החזקתי והחזקתי, כל דקה נראתה כמו שעה, ולאט לאט עוד ועוד טירונים התחילו ליפול למים.
זה היה דיי מוזר, מכיוון שכמה בנים שריריים נפלו כבר ואני לא, ולי אין כמעט שרירים ביידים . עצמתי את עיניי והתחלתי לנסות לחשוב על דברים שישכיחו ממני את הכאב הנוראי הזה .

כעבור כמה דקות שנראו כמו נצח, פקחתי את עיניי שוב וראיתי שרק אני ואדוארד נשארנו . ממש רציתי לעזוב אבל חשבתי על פרצוף תחת אם אני אצליח . היא כל כך תתעצבן, לא תוכל לעשות לי כלום .כעבור שתי שניות גם אדוארד עזב את המקל שלו, ואני נשארתי אחרונה .
פרצוף תחת צעקה שנגמר ואני יכולה לעזוב , באותו הרגע לא היה לי אכפת שיש נהר מתחתי ואני בגובה עשרים מטר רק להפסיק להחזיק .
נפלתי להר והמיים היו קפואים, לא הרגשתי את היידים שלי בכלל.
יש לי הרגשה שאדוארד עשה את זה בכוונה, שנתן לי להשאר אחרונה כדי להרגיש טוב עם עצמי, אבל עכשיו באמת שכבר לא אכפת לי .
יצאתי מהמים לכולם מחאו לי כפיים , זה נראה כאילו רובם לא באמת התכוונו לזה רק מחאו כפיים בלית ברירה .
"כל הכבוד ג׳ונס" פרצוף תחת אמרה לי , השלוש מילין האלה שהיא אמרה וההבעת פנים שלה היו שוות את זה . כולם אמרו לי כל הכבוד והמשיכו ללכת, עד שלבסוף טום תפס ביד שלי .
"היית מדהימה . אפילו אני לא הייתי עושה את זה כמוך" בוא אמר וחייכתי .
"את רואה ? זה הכל קשור לרצון" הוא אמר .
"מה זאת אומרת ?" שאלתי.
"שהרבה אחרים שם היו יותר חזקים ממך, אבל את נשארת אחרונה בגלל שהיה לך את הדבר הכי חזק שם מכולם - וזה הכוח רצון"