The outside world

פרק 19

בתמונה: דניאל סטיוארט

עברו שלושה ימים מאז שברחתי, אחד מהמורדים הסכים בטובו להסתיר אותי. קוראים בנג'מין, יש לו ילדה בגילי ששמה אנאבל.
בנתיים דניאל לא פסק בחיפושים אחרי מה שגרם לי להוריד יותר ויותר את הפרופיל...
כשהסתובבתי ברחוב ראיתי כרזות של מבוקשת עם התמונה שלי וסכום כסף נכבד רשום שם... 
למה לעזאזל אכפת לו ממני? אני פאקינג בחורה שהוא פגש והחליט להשתלט לי על החיים!.
מה שכן בינתיים אני מתכננת להישאר אצל המורדים, למרות שזה לא כל כך נעים לי..
נעים מת ממזמן! אני חייבת להמשיך את המרד, אנשים סומכים עליי אני לא יכולה עכשיו לאכזב אותם!

~~~~~~~
שכבתי במיטה בחדר המוסתר עם אנאבל חושבת עוד ועוד עד שלא שמתי לב שהיא התעוררה ״למה את חושבת כל כך הרבה? תלכי לישון, את לא עייפה?״ האמת? שאני ממש עייפה אבל אני לא יכולה להירדם עכשיו אני חייבת להמשיך לתכנן את הכל שלא תהיה איזושהי בעיה..

היא ראתה שלא עניתי והתיישבה על המיטה, מכסה את עצמה, היה ממש קר.
״מה קרה?״ היא שאלה בדאגה
״סתם אני חושבת..״ מילמלתי בשקט מקווה ששמעה אותי, ״את חושבת על הזה נכון?״ היה לי די ברור שהיא דיברה על המרד, אמרתי לכל המורדים שלא יעזו אפילו להגיד את המילה הזאת כדי שלא יחשדו..

״כן..״ עניתי ונאנחתי ״את כבר התחלת להיתקרב אליו?״ שאלה מסוקרנת ״כמו מה זה נראה לך? אני ברחתי ממנו..אוףף הכל הולך לי הפוך״  עניתי וכעס נשמע בקולי והיא הסתכלה עליי במבט מרחם כזה, אני לא צריכה רחמים מאף אחד! אני יכולה להיסתדר לבד..
נכון?
נכון!
ועוד פעם חזר לי הפיצול אישיות הזה..

״ועוד אני צריכה לעשות את המשימה המעצבנת הזאת..״ נאנחתי שוב והוספתי ״אני לא מבינה למה הם לא יכולים להאמין בי בלי שאני אקח ממנו את השרשרת הזאת..״ ״כי זה דבר שחשוב לו ושאין סיכוי שהוא יתן אותו למישהו..״מילמלה
״מה זאת השרשרת הזאת בכלל??״ שאלתי בכעס ״השרשרת היא תליון של מפתח זהב והיא הייתה של אביו..״ ״וזה חשוב לו כי..?״ שאלתי לא מבינה ״כי אביו קיבל את השרשרת מאשתו, אמא של דניאל וזה הזיכרון היחיד שלו ממנה מאז שהיא סולקה כשהוא היה בן 4..״
הייתה שתיקה קצרה עד שפציתי שוב את פי ״ומה הייתה השרשרת של אימו?״ ״אני לא ממש זוכרת..אבל אולי אבי זוכר!״ ״טוב אז נצטרך ללכת לישון ולשאול אותו בבוקר..״ מילמלתי והיא חזרה לשכב מילמלה לי ״לילה טוב״ וכנראה נרדמה.
וככה אני שכבתי וחשבתי עוד ועוד עד שנרדמתי בשעות המוקדמות של הבוקר..

״להעיר אותה?״ ״לא היא צריכה לנוח לקראת המשימה שלה..״ ״היא לא תוכל להישאר פה עוד הרבה זמן..הוא מחפש אותה״ ״אני יודעת״ ״אני מפחד שהוא ימצא אותך גם..״ ״הכל יהיה בסדר אבא..״ ״אני לא רוצה שיקרה לך מה שקרה לאמא שלך..״
הקולות הלכו והתרחקו מהדלת, ידעתי שאני לא אוכל להישאר פה הרבה זמן, אני חייבת לעשות משהו..אבל מה??