The outside world

פרק 24

פקחתי את עיניי מסתנוורת מאור השמש ולרגע שוכחת איפה אני, קמתי במהירות נתקלת בכאבי ראש חזקים ״אל תעשי את זה״ דניאל התקרב אליי במהירות משכיב אותי בחזרה, ״מה קרה לי?״ שאלתי לוחשת ״קיבלת מכה בראש״ הוא אמר בפשטות, רציתי לשאול עוד שאלות אבל הרגשתי את עיניי נעצמות ושוב איבדתי את ההכרה...

התעוררתי כשהתחלתי לשמוע לחישות, ״מה היא עושה פה?״
״היא קיבלה מכה חזקה בראש״
״אפשר לחשוב..״ הקולות נשמעו לי מוכרים, הקול השני היה של סטיוארט אבל לא הצלחתי לזהות של מי הקול השני..
״טוב אני אשאר איתה״ אמר הקול הראשון ״את בטוחה?״ סטיוארט שאל ומשאלתו הצלחתי להבין שהקול הראשון הוא של מישהי.
היא כנראה הינהנה או משהו כזה כי אחרי חמש שניות שמעתי את הדלת נסגרת וצעדים שמתקדמים אליי, ״אני יודעת שאת ערה..״ אמר הקול המוכר והחלטתי להיסתכן ולפקוח את עיניי, בהתחלה ראייתי הייתה מטושטשת אבל לאט לאט היא חזרה לתפקד וראיתי אותה מסתכלת עליי מפינת החדר.
״מה את עושה פה?״ שאלתי במהירות והסתכלתי עליה בבילבול וכעס,
מה הבוגדת הזאת עושה פה?!
״תירגעי גם אני לא שמחה שאני פה״
״אז למה נשארת?״
״כי לא רציתי שאת ודניאל תהיו ביחד לבד.״ אמרה בישירות
סליחה?!
״מה?״ שאלתי שוב מבולבלת וכעס קל נשמע בקולי והיה נראה שזה שיעשע אותה ״ משהו מצחיק?״ שאלתי בציניות גמורה והיסתכלתי עליה במבט מלא שנאה וכעס.
״חשבתי שאני אוכל להיות כמוך״
״מה?״
״חשבתי שהתנהגת כמו איזו זונה וככה הוא השאיר אותך בחיים״
״לא נכון!״
״כן בטח״ היא ענתה בזילזול ויצאה מהחדר כשמבטה הכועס נעוץ בי ואם מבטים יכלו להרוג אני כבר ממזמן הייתי יכולה להיות איזה 6 מטר מתחת לאדמה..
טריקת דלת נשמעה ולאחר חמש דקות לוגן נכנס ומבט מודאג כיסה את פניו
״מה קרה?״
״תגיד לוגן למה סטיוארט לא הרג אותי כמו שהוא היה צריך לעשות? כמו שהוא עושה לכולם?״ שאלתי מתעלמת משאלתו נזכרת בדברים שאנאבל אמרה כמה דקות לפניכן.
״למה את חושבת שדניאל אמר שאת משוחררת ויכולה להיסתובב בחופשיות באחוזה?״ הוא ענה לי בשאלה
״אני לא ממש יודעת..״ מילמלתי ״הוא אמר לך שזה בגלל שהצלת את אחותו, קית, נכון?״ הינהנתי נזכרת במקרה המוזר הזה שהיה אבל לא ממש הבנתי למה זה כל כך משנה לו עכשיו..
״אז זהו שזה לא נכון״ הוא אמר והסתכלתי עליו מבולבלת רומזת לו שימשיך לדבר.
״מהפעם הראשונה שנפגשתם משהו בך סיקרן אותו..״
״מהפעם הראשונה?״ קטעתי אותו שואלת נזכרת באותו היום שבו יצאתי בפעם הראשונה לבחוץ ופגשתי את הבן אדם שהכניס אותי לכל כך הרבה צרות מאז..למרות שאני די בטוחה בזה שאני מגנט לצרות אבל גם הוא אחראי לזה.
״את יודעת שהוא היה מי שפגש אותך כשיצאת בפעם הראשונה לבחוץ, נכון?״ הינהנתי שוב אבל אז קפאתי איך הוא יודע שזאת הייתה הפעם הראשונה שלי שיצאתי החוצה?
עצרתי את מחשבותיי לרגע שמה לב שהוא המשיך לדבר בלי לשים לב שאני כבר בכלל לא מקשיבה לו ״...אז זה אומר שמההתחלה הוא כבר הבין שיש בך משהו שאין באף אחת אחרת ולמרות שגם אני מרגיש אלייך משהו הוא חבר הילדות שלי ואני לא אגנוב לו את האהבה שלו..״
״רגע מה?״
״הוא אוהב אותך״ הוא מילמל ואני הסתכלתי עליו לא מאמינה ״אם הוא היה אוהב אותי הוא לא היה מנשק את אנאבל..״ נשמע כעס בקולי ״לא שאכפת לי, כן?״ הוספתי וראיתי שהוא הסתכל עליי לא מאמין לדבריי ״בסדר״ אמר בציניות ״אבל בקיצור הוא אוהב אותך אז תלכי לדבר איתו כבר!״ הופתעתי ממה שאמר אבל גם חשבתי על זה, מה אם זה באמת נכון?
אולי הוא באמת האהבה שלי?
״נו את עדיין פה?״ לוגן קטע את מחשובותי ״תלכי אליו!״ הינהנתי בראשי ויצאתי מהחדר מחפשת אותו, מתעלמת מכאבי הראש החזקים..
~~~
״אנה!״ שמעתי שקראו בשמי לאחר כמה דקות שבהן חיפשתי אחר דניאל הסתובבתי וראיתי אותו..
לא לא מה הוא עושה פה??
נתקפתי בסחרחורת חזקה מסתכלת עליו, על עיניו הירוקות והנוצצות שהסתכלו עליי במבט אפל
״מה את..ה עושה פה?״ שאלתי כועסת על קולי שרעד כששאלתי אותו
״הגיע הזמן לסגירת מעגל לא?״
״איך נכנסת לפה??״ שאלתי מתעלמת מדבריו.
״מה זה משנה עכשיו, העיקר שמצאתי אותך..״ הוא אמר וחייך אליי חיוך משועשע שהעביר בי צמרמורות במעלה גבי נזכרת באותו לילה שבו הוא כמעט אנס אותי..
איך הוא נכנס לפה לעזאזל?!?

״מה אתה רוצה?״ שאלתי כועסת והוא רק גיחח, מה מצחיק?!
״הגיע הזמן שמישהו יגלה לך את כל מה שמסתירים ממך, את לא חושבת?״ אמר מבלבל אותי עוד יותר והוא רק גיחח ממראה פניי המבולבל ״הוא לא סיפר לך נכון?״
״מי? סיפר מה?״
״אנסטסיה!״ שמעתי את צעקתו של סטיוארט הסתובבתי וראיתי אותו מתקדם אליי במסדרון הארוך, הסתובבתי שוב אל בריאן מגלה שהוא נעלם, שואלת את עצמי אם כדאי לי להסגיר אותו ואז אני לא אגלה בחיים את מה שמסתירים ממני או שאני לא אסגיר אותו ואז אני לא ארגיש בנח בשום מקום.
לא שעכשיו אני מרגישה בנח פה..
ועוד לחשוב שעוד כמה ימים בודדים היום הולדת 19 שלי...
כל כך הרבה דברים קראו לי השנה..

״אנסטסיה!״ קרא דניאל מעיר אותי ממחשובותי ״מה?״ שאלתי
״מה את עושה פה? את צריכה לנוח במיטה.״ יכול להיות שהוא דואג לי?
מבטו היה קר ולא הצלחתי להבין איך הוא מצליח לנעול את כל רגשותיו בפנים מבלי להסגיר כלום.
״יכול להיות שאתה דואג לי מר סטיוארט?״ שאלתי וראיתי שהוא התאמץ שלא לחייך מאיך שקראתי לו
״מר סטיוארט?״ אמר כמעט צוחק מתחמק משאלתי
״מה אתה רוצה? אני ממש לא הולכת לקרוא לך אדון״ אמרתי ועיוותי את פניי
הוא בא לומר משהו אך צעקה קטעה אותו וראיתי את אנאבל מתקדמת לעברינו,
״היי״ היא אמרה, חייכה אל דניאל, חיבקה אותו ופשוט פלירטטה איתו מול הפרצוף שלי.
אין לה גבולות?!
כעס הצטבר בי ולא הבנתי למה זה מזיז לי בכלל..
יכול להיות שאני מקנאה?
לא אין סיכוי..

דניאל השתחרר מאחיזתה של אנאבל מסתכל עליי מגחך מהמבט שנעצתי בהם ולפתע הוא התקרב אליי ולחש באוזני ״מקנאה?״ וחיוך ערמומי עלה על פניו, הסתכלתי עליו במבט כועס.
או שניים יכולים לשחק במשחק הזה סטיוארט, חכה תראה..

בינתיים אנאבל התעצבנה מהמרחק ונעיצות המבט בינינו ״אז איך הראש אנה?״ אמרה מנסה להפריד את מבטינו אחד מהשנייה ״בסדר״ אמרתי וידעתי שאני משקרת כי הרגשתי את כאב ראשי הולך ומתעצם משנייה ולשנייה.
אולי באמת כדאי שאני אלך לנוח?

״הכל בסדר פה?״ לוגן הופיע פתאום משום מקום ״אתה יכול ללוות אותי לחדר?״ שאלתי אותי מיד מתקרבת אליו ונשענת עליו ״אוקי״ אמר ומבט מבולבל עלה על פניו, סובבתי את ראשי וראיתי את מבטו הכועס של דניאל כשראה אותי מתקרבת אל לוגן וחיוך ניצחון התנוסס על פניי.
~~~
״בטוח שהכל בסדר?״ לוגן שאל שוב לפני שנפרד ממני ליד דלת הכניסה לחדר ״כן אל תדאג״ אמרתי לו ונפרדתי ממנו צופה בו הולך ומתרחק ממני.
פתחתי את הדלת וראיתי אותו שם יושב על מיטתי מרים את ראשו ומחייך אליי
״כבר חשבתי שלא תבואי״ אמר ומיד חיוכי ירד מפרצופי וחששות הופיעו במוחי.
מה הוא רוצה עכשיו?

אז איך הפרק? מקווה שאהבתם אשמח לתגובות והצבעות:)
תודה על הכל זה לא מובן מאליו שאתן מצביעות ומגיבות ושבכלל אהבתן את זה אז רק רציתי לומר משהו אחד..
תודה:)

מטרה לפרק הבא: 52 כוכבונים ו-15 תגובות:)

אוהבת❤️