The outside world

פרק 26

היי:)
הוספתי לכם פה שיר שמתאים לפרק אז תנגנו אותו כשתתחילו לקרוא.
קריאה מהנה ואל תשכחו לכתוב בתגובות איך הפרק היה:)
-

יומיים עברו מאז אותו יום..
היום שבו סוף סוף מרדנו..
אז למה במקום לשמוח אני מרגישה באבל?
למה במקום שמחה אני מרגישה עצב ואכזבה?
כאב ליבי הולך ומתעצם מאז אותו יום ואני לא מבינה מה עובר עליי, למה כל כך כואב לי עליו..

~~~

״אנאבל!״ צעקתי והיא מיד נעצרה והתקרבה אליי ״כן?״ שאלה בעדינות.

מאז אותו יום כולם התנהגו אליי ממש
בעדינות כאילו אני פצצה מתקתקת שעוד שנייה תתפוצץ.

״חשבתי על זה ואני רוצה שתגידי לי מה..הוא מסתיר ממני..״ מילמלתי מנסה לדחוק את הזכרונות האחרונים שלי ממנו אבל לא הצלחתי כי ישר תמונות ומחשבות הציפו את ראשי.
עיניו הכחולות המופתעות..

מעניין אם הוא כועס עליי
על בטוח הוא כועס עליי...

״אני לא חושבת שזה יעזור לך עכשיו לדעת על זה..״ ענתה בעדינות
״למה לא?״ שאלתי מעוצבנת מתשובתה
״כי-״ היא באה לענות אך נקטעה כששמעה שקראו בשמי, הסתובבתי וראיתי את קיילי רצה לעברי
״כל האנשים השתחררו מהכלא ומהצינוק ושוחררו לביתם״ אמרה וחייכה, כנראה בגלל שגם אימה הייתה כלואה שם.
״יופי עכשיו תנטרלו כל שומר שהוא בעד סטיוארט ושרוצה להילחם נגדנו לטובתו״ אמרתי בקולי הבוסי, היא הינהנה והלכה לדרכה.
״אז מה אמר-״ הסתובבתי ועצרתי את משפטי כשאני רואה שאנאבל פשוט ברחה ממקומה.
אוף למה היא לא יכולה פשוט לומר לי מה הסוד הגדול..
טוב אני צריכה לשכוח ממנו עכשיו ולחשוב על מה לעשות עכשיו..

עוד ועוד מורדים באים אליי אחד אחרי השני כדי לשאול שאלות, להגיד לי שמשימתם בוצעה או סתם לשאול לשלומי..

לפתע ראיתי בעיניי את קית מקפצת מאחד לאחד עם חיוך גדול, קראתי לה ולכל המורדים להתקבץ סביבי.
״אוקי אז כמו שאתם רואים הצלחנו באמת סוף סוף למרוד ועכשיו נוכל לתכנן עתיד טוב יותר ובעל שיויון שבו לכל אחד יהיה זכויות להביע את דעתו, לא עוד שלטון דקטטורי!״ צעקתי עוצרת לשמע מחיאות הכפיים ולאחר שהם הפסיקו המשכתי לדבר. ״עכשיו אתם יודעים שצריך מישהו אחר שימלא את מקומו של סטיוארט ואני לא מוצאת מישהי יותר מתאימה מקית״ אמרתי מחייכת רואה את פניה המופתעות שהסתכלו עליי.
מחיאות הכפיים נשמעו שוב והוצאתי את קית מהקהל נותנת לה לדבר
״וואו אני לא מאמינה..אממ תודה-״ קית המשיכה לדבר וכולם נראו קשובים לדבריה וגם אני הקשבתי אך פתאום הרגשתי שנועצים בי מבט, הסתובבתי וראיתי את אימי מסתכלת עליי..כמה זמן לא ראיתי אותה..
הבטתי בעיניה ורגש קר הופיע בהם, היא כועסת עליי?
הפסקתי את מחשובותיי וחזרתי להקשיב לקית שכבר הייתה בסוף נאומה.
״אז רק רציתי להודות לאנה שהצילה אותי ולא השאירה אותי לבד ושבעיקר הצליחה להיות חברה אמיתית וכנה..״ אמרה ומחיאות כפיים וקריאות בשמה נשמעו,
אבל אני רק נתקעתי על המשפט האחרון שאמרה.. ׳חברה אמיתית וכנה׳,לא כל הזמן הייתי כנה איתו..עד שגרמתי לו להיפתח אליי שברתי את אמונו..