HOLD ME CLOSE

פרק 7 - תעתוע

אני יושבת ובוהה במסך מולי, מנסה לעבוד אך פניה של אלי לא עוזבות את ראשי. מה אם היא תחליט להגיד לו? הוא ימצא אותי וזה יהיה הסוף. אני מנסה להתרכז שוב ושוב במה שאני עושה אך ללא הצלחה. אולי כדי שאברח מפה וזהו? גרמתי מספיק נזק ואני לא רוצה לגרום לאנשים כמו ג'ייק וקרלה רע.

"את בסדר?" קול מוכר נשמע, מנער אותי מהמחשבות ששקעתי בהן. "לא" אני עונה ללא מחשבה וג'ייק מכווץ את גבותיו בדאגה. "בגלל הבחורה הזאת?" הוא נשען על השולחן וכשאני מרימה את ראשי אני מבינה כמה הוא קרוב אלי. לחץ מוזר מורגש בחזי ואני מרגישה את הצורך להתרחק, כמו תמיד. אך משהו בי רוצה להישאר שם, שהוא יישאר לידי, קרוב.

"אני אמרתי לך כבר-" הוא מתחיל אך אני קוטע אותו. "לא, זאת לא הבעיה שלך" אני בולעת את רוקי בכבדות. "זאת כן, ברגע שמאיימים על מישהו שחשוב לי זאת הופכת להיות הבעיה שלי" הוא מכווץ את אגרופיו והבזק של זעם נראה בעיניו. הקרבה שלו, המילים שלו, הזעם, הדאגה, הכל מרגיש כל כך מוזר ואוויר מפסיק להיכנס לראותי. "אמנדה, אני-" הוא שולח את ידו לכיווני ואני קמה ממקומי במהרה, גורמת לכיסא שישבתי עליו לעוף אחורה ולפניו של ג'ייק להתכווץ בבלבול. "מצטערת" אני מתנשפת ועוקפת את ג'ייק, יוצאת מהחדר מהר ככל האפשר.

אני רצה במורד המדרגות במשך דקות ארוכות עד שאני מגיעה לקומת הכניסה ויוצאת אל האוויר הצח, שואפת את האוויר הקר אל ראותי. תמיד היה קשה לי להיות קרובה לאנשים, במיוחד לגברים אבל משהו שונה איתו. אני כן מרגישה את תחושת החנק ועורי שורף אך משהו בי מתנגד לזה. משהו בי רוצה אותי קרוב אך גופי לא יכול לעמוד בזה.

אני עוצמת לרגע את עיניי ומסדירה את נשימתי. כאשר אני פוקחת אותן דמות מוכרת עוברת מולי ופחד מחלל בי, מטשטש את ראייתי. אני מביטה באדם שנעמד מולי, הדמות המאיימת ופתאום ופניו משתנות לפנים זרות. ראשי מסתובב ושרירי מרפים, גורמים לגופי להיות חלש. "אמנדה!" צעקה חלושה נשמעת רחוקה כל כך. "את חיוורת" הקול מתקרב ודמות נעמד מולי מטושטשת כמעט לגמרי. "אמנדה" הוא קורא חזק יותר וראייתי הופכת ברורה יותר. "לוק, הייתי בטוחה שראיתי אותו" אני מתנשפת ומביטה בפניו של ג'ייק שהיו קרובות יותר ממה שראיתי קודם. "איפה? הוא עשה לך משהו? את בסדר?" הוא מציף אותי בשאלות ואני מנענעת בראשי. "אנחנו יכולים ללכת? אני מצטערת שזה יוצא על יום העבודה הראשון שלי-" "היי, זה בסדר. בואי נלך" הוא מהנהן בראשו ולרגע נראה כאילו שולח את ידו אל פניי. אני לא נרתעת הפעם אך הוא מחזיר את ידו אל מקומה מהר כשהוא מביט בי ואכזבה בעיניו. "בואי" הוא מסמן לי ללכת אחריו וזה בדיוק מה שאני עושה.

אנחנו נכנסים אל תוך הבית החמים כשבחוץ כבר חשוך וסערה עומדת להתחולל. לצערי כשאנחנו מגיעים לסלון מחכה שם ויקטוריה, והמבט על פנייה לא נראה סבלני במיוחד. "ויק" ג'ייק מזייף חיוך והיא קמה לקראתו, אך לא פני שהיא בוחנת אותי ואת בגדי. "בייבי, חיכיתי לך" היא משרבבת את שפתה ואני נלחמת בצורך שלי לגלגל את עיניי. "הייתי עסוק בעבודה" הוא אומר ומביט בי לרגע. מבטה של ויקטוריה עובר אלי והכעס ניכר בפנייה. "את יכולה ללכת את יודעת" היא מנפנפת בידיה לכיוון חדרי. אני קופצת את אגרופיי וזעם מתקיף אותי. "ויקטוריה" הוא נוזף בה ומיישר אלי מבט מתנצל. "אני אלך להתקלח" אני שוחקת את שיניי וסוחבת את עצמי למעלה לפני שאעשה משהו שאתחרט עליו. במחשבה שנייה אני לא באמת אתחרט על זה אבל לא נעים מג'ייק.