HOLD ME CLOSE

פרק 12 - מחשבות

אני עומדת מול חלון הזכוכית הגבוה ומביטה אל עבר השמש העולה והשמיים שמתמלאים בצבע בהיר. הכל כל כך שקט ורגוע. אני נותנת למחשבות שמילאו את ראשי להעלם לכמה דקות ולשלווה לשרות עלי. אתמול בלילה, או יותר נכון לפני כמה שעות עוד התקיימה השיחה הסוערת ביני ובין ג'ייק. אני לא יודעת למה, אבל אני שמחה שהוא גילה. פחדתי כל כך שהוא לא יקבל את זה או ישתגע אבל זה הוביל אותנו למקום אחר לגמרי. אני עוצמת את עיניי כשאני נזכרת במילותיו ובמגע ידו על עורי ורעד עובר בי. אני ניסיתי להתעלם מהרגשות שלי ומהרצון שלי בגלל שפחדתי, פחדתי שהוא יגלה ופחדתי במיוחד שלוק יפגע בו ואני עדיין מפחדת, אבל אני לא מצליחה לרסן את עצמי. אני רוצה אותו, אני צריכה אותו ואני לא מסוגלת להתרחק.

המשכתי לעמוד מול החלון כשדלת חדרי נפתחה ונסגרה. "אמנדה" קול צרוד נשמע מאחורי. "לא ישנת?" הוא שאל והניח את ידו על כתפי. "לא הצלחתי" קימטתי את אפי והסתובבתי אליו. "היית קוראת לי" הוא עיקם את פיו אך החיוך עדיין נראה על פניו. "זה בסדר" נשכתי את שפתי, מנסה להסתיר את החיוך שמאיים להתפרס על פניי. "אתה רוצה שנרד לארוחת בוקר?" שאלתי בביישנות. "אני צריך ללכת לפגישה" הוא נאנח והחיוך נעלם מפניו. "אוקי, בהצלחה" אמרתי כשחיוכי החל לדהות. "אני אחזור הכי מהר שאני יכול, מבטיח" הוא הנהן עם ראשו ועיניו הביטו ישירות אל שלי. "אני אחכה לך" אמרתי חסרת נשימה והוא החל לרכון עם ראשו קדימה. ליבי פעם חזק כל כך עד שפחדתי שהוא ישמע ונשימתי נעתקה, מצפה למה שעומד לקרות. כבר יכולתי להרגיש את הבל פיו החמים כנגד עורי כשצלצול צורם מילא את החדר וגרם לי לצעוד לאחור.

אגרופיו התכווצו ופניו ולסתו התהדקה. צפיתי בו במבוכה מוציא את הטלפון שלו מהכיס ומצמיד לאוזנו בכעס. "כן. אני מבין. לא, אין מצב. אתה בטוח? טוב, אני כבר מגיע" הוא דיבר במשך כמה דקות ארוכות, מתווכח עם מישהו על הקו, מאופק ונאנח לאחר שניתק את הטלפון. "מה קרה?" כיווצתי את גבותיי למראה פניו המאוכזבות. "הפגישה התארכה וכנראה שגם מחר נצטרך להיפגש כדי לסגור כמה פינות" נימת קולו הייתה מאוכזבת וכך גם אני הרגשתי. עד שאני מצליחה להגיע להחלטה וג'ייק מתוודה בפניי על הרגשות שלו הוא צריך להיות במקום אחר. "זה בסדר, יש לנו את כל השבוע כאן" אני מחייכת אך פניו עדיין מאוכזבות. "אני חושב שכדי שתחזרי הביתה" הוא אומר לפתע ואני מרימה את ראשי בחוסר הבנה. "למה?" אני מכווצת את פניי ומרגישה את הכאב שחודר כמו סכין לליבי. הוא לא רוצה להיות איתי כבר? "אני אהיה גם היום וגם מחר בפגישות ואחר כך אני אחזור גם, יש עומס בחברה ואני חייבת לחזור. קרלה חזרה ואני מעדיף שתהיי איתה מאשר בבית מלון לבד" הוא מסביר אך אני לא מצליחה להבין את זה. לפני כמה דקות תכננו לצאת לארוחת ערב ועכשיו הוא שולח אותי בטיסה, לבד. "אני אלך להתארגן" אני לוחשת ועוקפת אותו. "אמ', אני מצטער-" הוא קורא אחרי אך אני מתעלמת ונכנסת לחדר האמבטיה. אני יודעת שזאת לא אשמתו, אבל הקול הקטן הזה בראש לא מניח לי ואומר שזה בגלל שהוא התחרט, אולי בגלל שהוא ראה אותי אתמול או סיבה אחרת מתוך כל כך הרבה.