הלילה עבר ללא שינה. מחשבות על ג'ייק ועל השקרים מילאו את ראשי ולא הניחו לי. אני יודעת שהוא הציל אותי, אבל אני לא יכולה להאמין לשום דבר אחרי שגיליתי שבכל הזמן הזה הוא היה מאורס לויקטוריה ובעצם גר שם. איך אני אוכל להמשיך לגור בבית שלו? ללכת לעבוד בשבילו ולראות אותו בכל יום? מה שאני מרגישה כלפיו לא נעלם סתם ככה ואני בספק שהוא יעלם אי פעם. מעולם לא הרגשתי כך, לא רציתי שמישהו יתקרב אלי אחרי מה שלוק עשה לי. הרגשתי מלוכלכת, מבוישת ואבודה בתוך הכאב הזה. וכשפגשתי את ג'ייק הכל השתנה. אני מרגישה סוף סוף משהו אחר, טוב.
הבוקר הגיע ועדיין לא עצמתי עין. אני מרגישה מותשת, אך לא מסוגלת לישון. חשבתי אם ללכת לעבודה או לא ולבסוף החלטתי שכן. זה לא כאילו יש לי משהו יותר טוב לעשות. רוב הסיכויים שג'ייק יהיה בפגישות ואני בכלל לא אצטרך לראות אותו. וזה בהחלט יותר טוב מלשכב ולרחם על עצמי יום שלם.
קמתי מהמיטה והלכתי לחדר האמבטיה כשכל גופי עדיין כואב מאתמול. עיניי נפערו כשראיתי את דמותי התשושה. שקיות שחורות מתחת לעיניי, חתך בשפתיי ופניי חבולות מעט. החלטתי לפזר את שיערי כדי לטשטש מעט את המראה הנוראי שלי וללבוש את ג'קט העור השחור שלי כדי לכסות את החבלות שעל ידי, וגם כי מתחיל להיות קריר בזמן האחרון.
סיימתי להתארגן וירדתי למטה, נזכרת שאני לא יכולה פשוט ללכת לשם בגלל לוק. "אני רואה שכבר התארגנת" קולה העדין של קרלה נשמע מאחורי. "כן" הסתובבתי אליה וניסיתי לחייך אליה. "אוי, ילדה שלי. את נראית מותשת" חיוך עצוב הפיל את פניה כשהיא ראתה את פניי. "אני בסדר" שיקרתי. "זה בסדר לכעוס. אבל בסופו של דבר את תצטרכי לסלוח" היא הניחה את ידה על כתפי ולאחר מכן הוסיפה שהרכב מחכה לי בחוץ.
יצאתי החוצה וחיפשתי את אותו הרכב שקרלה דיברה עליו. לא הייתי מופתעת שג'ייק שלח מישהו לקחת אותי, אבל זה גרם לכאב בחזי להתחדש. "מיס ווקר" קרא לי בחור גדול בעל חליפה שחורה. התחלתי לצעוד לכיוון הרכב והודתי לו כשהוא פתח בשבילי את הדלת.
הנסיעה עברה במהירות, מפני שמגדלי 'האדסון קומפני' קרובים אל הבית. הודתי לכריס על זה שהסיע אותי ונכנסתי אל הבניינים. התפללתי שאף אחד לא ישים לב פניי החבולות ולמזלי הצלחתי להגיע אל המעלית כשהיא ריקה. כשהגעתי אל הקומה נשמתי עמוק לפני שהלכתי לעמדתי, מסתירה את פני עם שערי הארוך. "אמנדה" לילי קראה לי כשלידה בחור נוסף. "אוי, את נראית כאילו לא ישנת שבוע" היא אמרה בכנות.
"אני פשוט לא טיפוס של בוקר" תירצתי במהירות וחייכתי אליה. "אני כבר אדאג שמישהו יביא לך קפה" חיוך התפרס על פניה ולאחר מכן היא הסתובבה אל הבחור שהיה לידה. "אמנדה, זה כריס" היא מציגה בפנינו. "נעים להכיר" אני מחייכת אליו ובוחנת את פניו. הוא בחור נאה, גבוה ובעל עיניים שחורות כמו שיערו. "כריס הוא רואה החשבון שלנו" לילי מסבירה. "העונג כולו שלי" הוא חושף שיניים לבנות ולחיי מאדימות מעט מעיניו הבוחנות.
YOU ARE READING
HOLD ME CLOSE
Любовные романыחיי לא היו קלים. בכל יום נאבקתי רק כדי לשרוד, בתקווה שיום אחד אוכל לברוח ולהיות חופשיה. כל מה שהכרתי היה כאב, פחד והשפלה. לא האמנתי שיום אחד אפגוש בגבר שישנה את חיי ויגרום לי לראות את העולם אחרת, להרגיש דברים שלא הרגשתי בעבר. בריחה כבר לא הייתה אפשר...
