HOLD ME CLOSE

פרק 32 - פרק אחרון

***נקודת מבט של ג'ייק***

אני מחייך אליה חיוך קטן, נפרד עם מבט אחרון ולוחש לה שאני אוהב אותה. האקדח מכוון על פניי ואני יכול להרגיש את הסוף מגיע, אך המחשבה שאמנדה תינצל גורמת להכל להרגיש נכון יותר וכבר לא אכפת לי מה יעלה בגורלי. התקופה הזאת מאז שאמנדה נכנסה לחיי הייתה הטובה ביותר והמאושרת ביותר ולא הייתי מוותר על כלום, לא אז ולא עכשיו. אני מביט שוב בעיניה היפות ובפניה העצובות ומצייר אותן בראשי. אני שמח שהיא הדבר האחרון שאני אראה בחיי ואני מקווה שיום אחד היא תוכל להתגבר על כל מה שיקרה פה ולחיות את החיים שמגיעים לה.

ידה רועדת ועיניה שוטפות את פניה בדמעות כשהיא מתחילה ללחוץ על ההדק וברגע משנה את כיוונו אל ליבה ולוחצת. צליל הירי נשמע באוויר וכשאני מבין מה קרה צעקה נואשת יוצאת מפי ואני רץ אל אמנדה, תופס אותה שנייה לפני שהיא נופלת. "לא. לא. לא" אני מלטף את פניה ומביט בדם המתפשט על שמלתה האדומה והופך אותה לכהה יותר. "הדרך היחידה להרוג אותו-" היא לוחשת ומביטה בפניי, מתאמצת בכל מילה. "היא להקריב את עצמי" היא משלימה את המשפט ודמעה זולגת מעיניי. אני מביט בלוק השכוב על הרצפה ללא רוח חיים כששלולית דם מקיפה אותו. היא ירתה בעצמה בשביל להציל אותי. הכאב מכה בחזי חזק כל כך כשגופה מתחיל להרפות ועיניה להעצם. "לא! את לא יכולה ללכת!" אני צועק בכל כוחי ומנסה להזיז אותה, להעיר אותה אך ללא הצלחה.

דמעות זולגות ושוטפות את פניי, כאב חד כמו סכין מפלח את ליבי בכל רגע מחדש והורג אותי. לרגע אני מתפלל שהייתי מת יחד איתה ברגע הזה, אבל כשאני מביט בפניה אני מבין שאני לא יכול לוותר. אני מרים אותה על ידיי ומתחיל לרוץ אל הרכב כשהיא מתנדנדת בין ידיי ללא תזוזה. "תחזיקי מעמד" אני לוחש ומניח אותה במושב האחורי, נוהג כמו משוגע אל בית החולים וכמעט נהרג בדרך בידיי שאר המכוניות, אך אני לא עוצר. היא לא זזה כל כך הרבה זמן ואני לא יודע אם היא בחיים או לא. אבל דבר אחד אני יודע, וזה שאני חייב לנסות להציל אותה כי אני לא אוכל לחיות בידיעה שהיא לא איתי יותר.

אני מגיע אל בית החולים ומרים את אמנדה שוב, צועק לעזרה כשאני נכנס ודם מתחיל לטפטף על הרצפה. אני מתפלל לנס כשהיא נלקחת מבין ידיי אל המיטה ומובהלת לטיפול נמרץ. אני רץ אחריה, לא מוכן לעזוב ומרגיש את ליבי עוצר כשאחות קוראת להחייאה. "את לא יכולה למות לי" אני לוחש שוב ושוב ומכה בקיר בחוזקה כשאמנדה יוצאת משדה ראייתי.

כל דקה שעוברת מרגישה כמו נצח שעובר וכל שנייה שהרופא לא יוצא מהדלת אני מרגיש את הפחד בליבי. אני רוצה שהוא יצא ויגיד לי שהיא ניצלה והיא בסדר אבל המחשבה שהוא יגיד לי משהו אחר גורמת לי לרצות שהוא לעולם לא יצא משם. עוברות שעות ואני מסתובב במעגלים, חסר מנוחה וסבלנות ויותר מכל, מפוחד. הפחד שהיא תצא מחיי לתמיד ותשאיר אותי לבד, שבור ומת מבפנים.