המלאך שלך

פרק עשרים ותשע - סגירת מעגל

הפרק מוקדש לתומאס ומרוסיה וסגירת מעגלם
תהנו ♥

-נקודת מבט של מרוסיה-

ככל שחקרתי יותר עמוק עם ג'ו את הספרייה בבית, ככה ליבי האיץ יותר מהר אחר חיפוש התשובות. ראשי הסתחרר, ליבי כאב ועיניי נהיו מטושטשות מהכאב שהפך למים מלוחים שזרמו בלי סוף על לחיי. זה כל כך טיפשי, למה אני מגיבה ככה? למה כל כך חזק?

"מרו." הקול של בעלי גרם לי להרים את ראשי אליו, ונמסתי לתוך חזהו כשהצמיד אותי אליו בחוזקה ונתן לי לפרוק את זה. "הכל בסדר מלאך שלי." הוא אמר לי בשקט כשידו עברה בשיערי בעדינות וברכות. המועקה עמדה בגרוני.

הבטתי אחריי מספר דקות לפניו של ג'ו, הבעתו מלאת רוך ועצב כשליטף את פניי. "יותר טוב?" הנהנתי קלות והוא נשק למצחי ארוכות ועצמתי את עיניי.

"אתה דואג?" שאלתי בחשש.

"לא." הוא אמר בכנות ופקחתי את עיניי, העיניים החומות שלו ממיסות ומרגיעות. "אני יודע ומבין מה עובר עלייך. היחסים בניכם היו מאוד מיוחדים. והם נגמרו בצורה מאוד טראומתית גם. הוא תמיד יהיה האהבה הראשונה שלך, ותמיד יהיה בלב שלך. אבל אני גם יודע שאת אוהבת אותי, בדיוק כמו שאת אהבת אותו. ואפילו יותר."

איך הוא מבין הכל טוב כל כך?

"אני אוהבת אותך ג'ו." לחשתי כשנשקתי לשפתיו, רגועה יותר ושלווה. "בוא נמשיך לחפש." הוא הנהן ושחרר אותי. משכתי מעט באפי והמשכתי לחטט בכל דבר אפשרי שהיה שם, מדפדפת בזריזות בספרים שנראו לי נכונים אבל התאכזבתי כל פעם מחדש וקיללתי חרישית.

"מצאתי." ג'ו קפץ ואני מיד אחריו, והוא אחז בידי ברכות כשמיהרנו לצאת מהספרייה. ירדנו למטה ועצרתי את עצמי כשראיתי את קלייטון עם הבן שלי, כשידיו סביבה אוחזות בה בחוזקה וידיה רפויות לצידה כשעיניה פעורות. שברון הלב שחשתי כלפיי קאירן היה חסר רחמים, וכעסתי על קלייטון. אבל גם לא יכולתי לשנוא אותה.

היא פועלת מהנקודה הכי טהורה שיכולתי לראות. מעולם לא בשביל עצמה.

"הוא יהיה בסדר." ג'ו הבטיח לי והנהנתי. "הוא גבר."

"הוא עדיין ילד." ג'ו צחק ממני, כמו תמיד חמימות מלאה את בטני מהצליל הזה. כשהם שמעו את צחוקו, קאירן הרפה ממנה בחוסר רצון ברור, היא לא העזה להביט לעבר פניו או פנינו והיא הביטה לעבר נקודה מסוימת באוויר, יכול להיות שזה היה הוא.

לקחתי נשימה עמוקה. "קלייטון, מצאנו." אמרתי בקול רך ככל יכולתי. שלא ירעד ולא יפחיד אותה, היא הייתה מבוהלת מספיק מכל הסיטואציה.

"אני חושב שכדאי לנו לתת לכן להיות לבד." ג'ו אמר כשנשק לידי בעדינות ושם בה את הספר עם סימון העמודים הנכונים. "אני והבנים נלך להמשיך לארוז." אדריאן קם ונשקתי למצחו בעדינות, וגם ללחייו של קאירן כשהבעת פניו הייתה שוברת לב. ילד שלי... ליטפתי את פניו והבטחתי לו במבטי שהכל יהיה בסדר. הוא חייך קלות וחיבק אותי רגע קצר, אבל זה היה מספיק להמיס לב של כל אמא ונשמתי לרווחה.