המלאך שלך

פרק שתיים עשרה - אני כאן

"אחח..." היא מלמלה כשהעברתי את הצמר גפן עם חומר החיטוי על החתך בשפה התחתונה. הלסת שלי התקשחה כשלקחתי צמר גפן חדש.

"מה קרה?" שאלתי אותה בניסיון רפה.

"זה לא עניינך." היד שלי נלחצה חזק מידי. "קאירן..." היא פלטה בתסכול.

"סליחה." התנצלתי והזזתי את ידי.

"תודה. אתה יכול ללכת." היא קמה ממקומה. הייתי המום.

"ממש לא." אמרתי ומשכתי בידה. היא נחתה על הכיסא חזרה. "אל תזוזי!!!" הורתי לה כשהזזתי את שיערה לצד, חושף שריטה חדשה. "לעזאזל..." מלמלתי ולקחתי חתיכה נקייה.

"אני יכולה לבד." היא התעצבנה ותפסה בידי. "לך מכאן כבר."

"אני לא רוצה." אמרתי לה ושחררתי את ידי. "תפסיקי להיות כל כך עקשנית ואל תסרבי לעזרה שאני מציע."

"אני לא צריכה את העזרה שלך. סיבכת אותי מספיק."

"לא עשיתי לך שום דבר!!!" צרחתי עליה. "הגעתי לכאן ואם לא הייתי בא לכאן המצב שלך היה יכול להיות יותר גרוע!"

"אל תצרח עליי!!!!" היא צרחה עליי חזרה. כשחיטתי את השריטה, זרקתי את הצמר גפן לפח.

"מי זה היה?"

"לא עניינך." היא פלטה מיד. "עכשיו לך." היא אמרה וקמה ממקומה. "לך מכאן קאירן!!! נמאס לי ממך!!! נמאס לי לראות אותך ונמאס לי לשמוע אותך!!!" היא צרחה עליי בקול רועד. היא שיקרה. "לך כבר!!!!!" היא צרחה שוב ודחפה אותי לעבר כניסת הבית.

"קלייטון חכי....." אבל הדלת נטרקה והמנעול ננעל. דפקתי על הדלת שלה. "קלייטון אני באתי לכאן בשביל לעזור לך ונשארתי כאן בשביל להמשיך לעזור לך!!! את תפתחי את הדלת המזדיינת הזו ותדברי איתי כמו בנאדם!!!"

"אני לא רוצה!!!" היא קראה מהצד השני של הדלת. "אתה לא רוצה... פשוט לך. תקשיב למה שאומרים לך. תקשיב לאח שלך. תקשיב להם. אל תתקרב אליי... החיים שלי הם בלגן. אני לא צריכה עוד בלגן..."

"תסדרי אותם..." אמרתי ונשענתי עם ראשי על הדלת. "תסדרי את החיים שלך..."

"אני לא יכולה..."

"את כן." אמרתי לה. "את כן יכולה. תנסי. מגיע לך יותר טוב, לא משנה מה את עוברת. החיים לא אמורים להיראות כל כך גרועים."

"אבל הם כן." היא אמרה. "קאירן, אם לא תקשיב להם, לפחות תקשיב לי. תתרחק ממני. לטובתי ולטובתך. תתפוס מרחק. ואל תדבר איתי." הצעדים שלה התרחקו מהדלת.

"קלייטון!!!" קראתי ודפקתי על הדלת, אבל יותר לא שמעתי דבר.

השבת שאחרי עברה עליי בטרור נפשי. אמא עלתה לחדר שלי, והביאה ארוחת צהריים. "חע, אתה קיים." היא מלמלה והניחה הכל על השולחן.

"תודה." מלמלתי והמשכתי לבהות בתקרה. לא יכולתי להפסיק לחשוב על קלייטון, לא משנה כמה ניסיתי לא לחשוב.