המלאך שלך

פרק שש עשרה - חדשה

אחרי לילה חסר מנוח לחלוטין, הייתי המום מידי בשביל לתפקד כראוי. הסתובבתי בבוקר כמו זומבי, ומתתי לברוח כבר מהבית. יצאתי מוקדם, וכשהגעתי לצומת הקטנה שמובילה לבית הספר או לבית של קלייטון, התחלתי לצעוד לבית שלה.

אני חייב לראות אותה.

כל מה ששמעתי הוכח לי. כל מה ששמעתי הלילה בעצם היה נכון. בהתחלה, חשתי סלידה מוחלטת ממנה. לא רציתי קשר לילדה הזו, שירדה לשפל מדרגה כזה.

אבל לאחר כמה דקות, הבנתי שמשהו גרם לה לרדת לשפל המדרגה הזו. נזכרתי למה רציתי להתקרב אליה ולהכיר אותה. רציתי לגלות מי זו קלייטון מדוקס. רציתי לסדר את הבלגן שלה, ולראות מה קורה בחייה שגורם לה לרדת לשפל מדרגה כזו.

רציתי להעלות אותה חזרה למעלה.

הגעתי לבית שלהם, והיססתי מתחת לביתם. לא ידעתי אם זה נכון לעלות, לא ידעתי אם היא תרצה. היא הבהירה יפה מאוד מקודם שהיא לא רוצה שאהיה, אבל אתמול היא נאחזה בי כאילו אני המפלט האחרון בחייה.

כשבסופו של דבר רגליי החלו לנוע לכיוון המדרגות, ג'יימס הופיע מולי. הוא הביט בי רגע ארוך, והוא נראה עייף, ומבוגר. הבטתי בו במשך כמה זמן, לא יודע מה לשאול ולא יודע מה לומר. "היי..." פלטתי בסוף בחיוך קטן.

"באת לראות את קלייטון?" הוא שאל אותי. קולו היה בוגר מהרגיל, וסמכותיות משונה זחלה לשם. הוא רוצה לטפל באחותו הגדולה.

"כן." אמרתי בשיא הרצינות.

"היא ישנה." הוא אמר ומשך בכתפיו. "עבר עליה לילה קשה."

"תגיד בטוח שאתה בכיתה ד' ולא יותר?" חייכתי אליו בשעשוע קטן, והוא חייך חזרה בתגובה. "איך היא מרגישה בערך?"

"היא בכתה אתמול המון. אבל אני בטוח שהיא תהיה בסדר. אם אתה תהיה מעורב."

"אני?" שאלתי אותו המום, כמעט מחייך. היא זקוקה לי.

"היא אמרה את השם שלך דיי הרבה." הוא חייך בהתגרות והחל לקפץ במדרגות האחרונות. "קליי תהרוג אותי על המידע הזה."

"אכן כן איש קטן." הוא צחק והלכנו ביחד לכיוון בתי הספר. ליד השערים של התיכון, ג'יימס המשיך קדימה לעבר היסודי לבדו. נכנסתי לבית הספר והלכתי לעבר הלוקר שלי. העייפות שוב תקפה אותי, ופיהקתי. יום איטי, וקשה.

-נקודת מבט של קלייטון-

החום של השמש מהחלון העיר אותי. זו הייתה השינה הכי עמוקה שחוויתי מזה שנים ארוכות. השרירים שלי היו עייפים, ורצו להמשיך להיות מתחת לסדינים. אבל ידעתי שבסופו של דבר איאלץ לקום מכאן ולהתמודד עם עוד יום חסר תועלת.

השלכתי את השמיכה מעליי ועיני נפקחו בבת אחת לתנועה החדה. כואב כל כך... הדלת נפתחה והבטתי בגיי'ימס. הוא נאנח והקלה הייתה בעיניו. אבל הוא נראה לי... שונה. "בוקר טוב..." הוא אמר בחיוך קטן.