המלאך שלך

פרק שלישי - דחייה

עבר שבוע מאז אותה הפגישה, והיא התעלמה לחלוטין ממני. היום בבוקר, ניסיתי שוב. "קלייטון!" קראתי לה כשהייתי מטר ממנה, אבל היא עברה אותי כאילו כלום. אפילו לא הביטה בי. וזה תסכל אותי לגמרי.

ככה עבר כל השבוע בבית הספר. ככה היא התעלמה ממני כל פעם מחדש. המסדרון היה ריק לחלוטין, כשראיתי אותה בסוף היום ליד הלוקרים. היה מאוחר, והופתעתי לראות אותה שם. השיער שלה היה קצת פרוע, והיא סידרה את החצאית. "מדוקס." קראתי והיא לא הסתובבה. "קלייטון מדוקס. אין לך איך להתחבא ממני עכשיו." נעמדתי מאחוריה, והיא הסתובבה אליי בבהלה. "נעים להכיר גם אותך."

"מה אתה רוצה?" היא שאלה כשהיא טרקה את הדלת של הלוקר. לשנייה אחת, לא יכולתי לומר דבר. הצליל של הקול שלה, הפנט אותי. הוא היה מתוק וחלק, שקט ועדין.

"רציתי להתנצל." ההצהרה שלי הפתיעה אותה אפילו יותר. הנייר שהחזיקה בידה, החל להתקמט.

"להתנצל...? על מה?"

"על מה שחבר שלי עשה." תמשיך לדבר איתה. תמשיך לדרבן אותה לדבר. "מי שמשך לך בחצאית, היה חבר טוב שלי." היא הורידה את ראשה למטה. "אנחנו באותה כיתה, נכון?"

"כן." היא אמרה והתחילה ללכת, אבל אחזתי בידה בעדינות. "אני פשוט לא מדברת הרבה." אמרה כשהכעס החל להופיע בקולה, ומשכה את ידה.

"בכל מקרה, חבר שלי לא התכוון לפגוע בך. הוא פשוט אידיוט." גיחכתי קצת והיא בעצמה סידרה את התיק שלה. "קלייטון, אני מתנצל." היא הרימה את ראשה שוב, והפעם כשהביטה בי התנוסס על פניה חיוך קטן.

"לפחות העברת לו את הבעיטה?" צחקתי והיא חייכה קצת יותר.

"לא. אבל אני חושב שבאמת הייתי צריך." היא התחילה לצעוד משם.

"אני גם מתנצלת על הבעיטה." היא התחילה שוב להתרחק.

"אני חושב שאת מעניינת." היא קפאה במקומה כשאמרתי זאת. כשקלטתי איך אמרתי את זה, מיהרתי לתקן את עצמי. "לא בקטע של לשחק בך... אני רוצה להכיר אותך..."

"פשוט אל תתקרב אליי קאירן." היא הסתובבה והביטה בעיניי. "בחורים כמוך לא מביאים דבר מלבד צרות נוספות." היא הלכה משם, משאירה אותי שותק. הו לא, זה לא נגמר. אני עוד אוכיח לך שזה לא מה שאני.

לא הסכמתי לקבל את זה, שהיא לא תדבר איתי או תרצה להיות סביבי. היה לי קשה לקבל שמישהו מסרב להיות סביבי. במיוחד מישהו שאני רוצה להיות איתו. אני חושב שזו הפעם הראשונה, שהרצון שמישהי תהיה איתי, היה חזק כל כך, שהתחלתי לחשוב על לא להשאיר לה ברירה, אלא להיות סביבי.

הלכתי לעבר אחת הסמטאות שבהן היא הייתה לוקחת את הדרך קיצור, ועמדתי שם. לא ידעתי איפה היא יכולה להיות, אבל ידעתי שהיא תמיד מתעכבת ליד מגרש הספורט. ראיתי אותה כמה פעמי עוברת כאן, וקיוויתי שהיא תעבור כאן שוב בשביל שאוכל לדבר איתה. היא פשוט מתחמקת ממני. כשהיא הגיעה, הרגשתי הקלה מציפה אותי. ראשה היה למטה, ויכולתי לומר בוודאות שמשהו עובר בראשה, משהו גדול. "היי." היא קפצה כששמעה את הקול שלי.