המלאך שלך

פרק שלושים וחמש - שריפה

-נקודת מבט של קאירן-

כשהגענו הביתה, התרסקנו לתוך הדשא בחצר האחורית. כל עוד האדרנלין זרם לי בדם היה קל לקחת את משקלי וגם משקלה על כנפיי. אבל לאט לאט זה דעך, הדרך לבית שלצד האקדמיה הייתה ארוכה. שכבתי על גבי ומיהרתי לחפש את קלייטון במבטי, לראות שהנחיתה שלה הייתה אולי טיפה יותר רכה משלי. היא הייתה על בטנה, לא היה בכוחה לזוז או שלא רצתה.

"קאירן!!!" שמעתי את הצרחה של אדריאן, ובמהירות מטורפת כבר הייתי באוויר כשאחי הגדול מחזיק בכתפיי בחוזקה ומביט בי בבהלה שמעולם לא ראיתי. "כמה מטומטם אתה יכול להיות בשביל לצאת מהאקדמיה סתם ככה בשעות היום?! יכולת למות!!!" הוא האדים בעוד הקול שלו במשפט האחרון רק התגבר ממילה למילה.

"אני רק רוצה לחיות אדריאן." אמרתי בשקט. "וזה קשה ככה. אני מצטער אחי." אחריי כמה שניות, יכולתי לראות כמה הוא באמת היה מבוהל מההיעלמות שלי ומהמידע שהגיע אליו מהר יותר מהמצופה. לא יכולתי לתאר לעצמי איך אמא ואבא יגיבו. הוא העמיד אותי בזהירות על רגליי ועיניו התרחבו כשהרים את ידיי בבת אחת.

"נפצעת? איפה? ממה?" כיווצתי את רבותיי. אני לא מרגיש כלום.

"זה לא שלי..." אמרתי והצצתי לעבר קלייטון. היא עדיין לא זזה ממקומה. רצתי לעברה במהירות יחד עם אדריאן, נופל על ברכי ומסובב אותה אליי. הלב שלי מיהר להאיץ בבהלה כשעיניה היו עצומות למחצה וכשעיני חקרו את שאר גופה, ראיתי דם ספוג בבגדיה, שנזל ונזל והחל להחתים גם את הדשא.

"קאירן..." היא לחשה בשקט כשניסתה למקד את מבטה במשהו. היא כבר הייתה מעבר לחיוורת, היה קל לבלבל אותה עם קיר. "אני עייפה."

"את לא קלייטון." אמרתי במהירות, הנשימה שלי מאיצה כשהבנתי שהיא איבדה הרבה דם כבר. כאב גדול יותר החל להתפשט בליבי. הם פצעו אותה. כל הדרך היא דיממה, אפילו לא עלה לראשי שהיא שקטה מידי או שידיה לא אחזו בשלי חזרה.

"אני הולך להתקשר לסבא." אדריאן הכריז ונעלם ואני מיהרתי להרים את קלייטון על ידיי, מיישר אותה לישיבה ומנסה להבין מאיפה כל הדם זורם. כשהגעתי לידיה, בלעתי רוק באימה כשהדם זרם משם ללא הפסקה. העברתי את ידי על הדם שלה לנסות לנקות ולראות משהו, בשביל לגלות שהוורידים שלה חתוכים בשורש כף היד בשלושה מקומות שונים.

"קלייטון את איתי?" שאלתי בשקט ובלחץ, בעודי מנסה לחשוב מה לעשות. אני חייב להפסיק את זרם הדם. שמעתי המהום מצידה, והתרוממתי קלות בניסיון למצוא את הסוגר המזדיין של החגורה שלי. "לעזאזל קלייטון למה לא אמרת לי כלום?" נהמתי וכשהצלחתי למצוא, ניערתי אותה קלות לפני שהיא שוב עמדה לאבד הכרה.

"אני עייפה." היא לחשה שוב. משכתי את החגורה שלי הכי חזק שיכולתי והוצאתי אותה מהמכנסיים שלי. אחזתי ביד שלה בחוזקה ועטפתי אותה בחגורה והידקתי אותה בחוזקה בניסיון לאלתר חסם עורקים. היא ניסתה לקחת את ידה, אבל מיהרתי לחסום את כל גופה עם רגלי ולהדק אפילו יותר ולקשור. "קאירן זה כואב!!!" היא צרחה בחוזקה והחלה להתפתל בפראות בכל הכוחות שנשארו לה והידקתי את שפתיי בחוזקה.