המלאך שלך

פרק שלושים ושלוש- הם חזרו גם

שלום לכם יקירים שלי!!!
אנא קבלו את סליחתי על ההיעלמות שלי. אבל חוויתי משבר קטן, של שבירת שגרה שהתחיל להתאזן ואני מרגישה פשוט מושלם. סיום בית הספר גרם לי להרגיש אבודה קצת, כי לפתע מה שעשיתי במשך 11 שנים (קפצתי כיתה לול) פשוט נשבר לפתע.
איבדתי את המוזה שלי, את הדחף לכתוב כי לי בעצמי לא היה דחף לשום דבר. זה כאילו זהו, סיימתי. אבל לאחרונה, קיבלתי שגרה חדשה שעוזרת לי להתאפס על עצמי. אני עובדת לי בגן ילדים ונהנית מכל רגע, וככה גם בבום חזר לי הרצון לכתוב. יאייייי!
הודעה קטנקטונת לכם- הסיפור מתחיל להתקדם לעבר סופו :O
הולי פאק. נכון?

נשארו פרקים ספורים, 8 כולל זה בערך ואפילוג. בום!
תתכוננו למות קצת מבפנים.

אז שתהיה לכולכם שנה מתוקה ונפלאה, שתהיו לראש ולא לזנב ואל תהיו כמוני. שבירת לבבות של נפשות קטנות ועדינות זה הקטע שלי.
אבל למרות הכל אני אוהבת אתכם המון המון המון ♥♥♥

~~~

-נקודת מבט של קלייטון-

ככל שהסתובבתי יותר עם קאירן, ככה זה היה קשה יותר לזכור שכל מה שהיה בנינו... נגמר.

כשהיום התחיל, כבר ישבתי בכיתה לפני כולם, לא היה משהו שרציתי במיוחד להתעסק בו כרגע. ולא רציתי ליצור כל מגע עם העולם העל טבעי מעבר למה שאני מעורבת בו. זה הזכיר לי את בית הספר הקודם, מה שגרם לי להשפיל מבט למחברת ולנסות להיעלם מהמבטים הצורבים של כולם במגינה של המלאך קאירן.

מתישהו הם יבינו שזה לא כזה ביג דיל.

"בוקר טוב קלייטון." שמעתי את קאירן אומר והצצתי לעברו, מהנהנת קלות ומפנה את מבטי לשאר הילדים שנכנסו במרץ.

"אולי תפסיקי להתנהג כמו ילדה קטנה?" שמעתי את תומאס אומר לי כשהתיישב על השולחן שלי והבטתי למעלה אליו. "את נתקעת איתו ממילא. יעזור לך להתעלם ממנו ולהמשיך להרים את האגו שלך למעלה?" התרחתי מזה.

"אגו? אתה אומר לי שאני אגואיסטית?" קראתי בהלם.

"כן. את אגואיסטית. וכולם בוהים בך כי את צורחת לאוויר. רוצה להעביר את זה החוצה?"

"אני לא אגואיסטית תומאס. אני פגועה, ונמאס לי לסבול חרא של אנשים אחרים על חשבוני."

"אז אולי במקום להתאמלל בחרא שלך, תתמודדי איתו כמו שצריך? דברים מתחילים להסתדר במקומם ואת לא רואה את זה. לך ולג'יימס יש מקום משלכם, עם שומר ראש ואמא בדירה אחרת וצמודה אלייך. את לא צריכה לסבול את הריח שלה יותר, ואת יכולה לבוא לשם פעם בכמה ימים לנקות טיפה ולהשאיר אוכל." הוא הטיח לעברי וכשבאתי לענות הוא הרים את האצבע, "אל תקטעי אותי ילדה. ממש לא. סבלתי את האומללות האישית שלך יותר מידי זמן. ועכשיו הגיע הזמן שתפסיקי. תרימי את הראש שלך יחד עם התחת והחזה הענקי הזה, ותתחילי להפנים מה קורה פה. כי על הכתפיים שלך לא רק הגורל של אחיך, אלא של רב העולם. ובלי רב העולם, נחשי מי עוד לא יהיה קיים."