המלאך שלך

פרק עשירי - הזמנה

שגרה. שגרה אחת שנאתי כל כך. שלושה שבועות ללא הקול שלה. שלושה שבועות ללא מבט ישיר מהעיניים שלה. אני השתגעתי לכיוון הלא טוב.

"בוקר טוב." אמרתי לקלייטון, אבל קיבלתי שוב נפנוף עצבני. באותו הרגע נשברתי. תפסתי ביד שלה, ומשכתי אותה אחריי.

"קאירן מה לעזא...." היא התחילה להתנגד אבל אחזתי בידה חזק יותר ומשכתי יותר אלים.

"שקט." אמרתי לה והמשכתי להוביל אותה בידה, לא מרפה. שלושה שבועות של חוסר תקשורת ואי וודאות למה שקרה התכווצו בבטני ועמדתי להתפוצץ. סבלנות קאירן. רוגע. שקט. אתה מלאך. הכל בסדר.

הגעתי לפינה השקטה של בית הספר, שחררתי את ידה, והבטתי בקלייטון. היא הייתה דחוקה לקיר כשעיניה פעורות לרווחה. פחד. פחד זרם מההילה שלה. דאגה החלה לשטוף את כל הכעס מהבטן שלי. העיניים שלה היו פעורות באימה ואני בעצמי התחלתי להיבהל.

"קלייטון?" שאלתי והושטתי לעברה יד, אבל היא נצמדה לקיר אפילו יותר כשהיא מתחילה לרעוד.

"אל תתקרב אליי!" היא אמרה בפחד. שמתי את ידי על כתפה, אבל לפתע היא קרסה למטה.

"קלייטון!!!" תפסתי בידה אבל היא השתחררה בצווחה ותפסה בכובע שלה, מושכת אותו למטה בזמן שנפלה על התחת.

"תעזוב אותי." היא אמרה והתכווצה. "תעזוב אותי בבקשה..." אלוהים. מה עשיתי? הייתי מבוהל כל כך מהסיטואציה, שלא הבנתי בה דבר. לפתע כל שאריות הכעס שהיו בי, הפכו בבת אחת לתסכול ודאגה. העיניים שלה חלו להיות לחות בזמן שדמעות זרמו במורד לחייה.

"קלייטון אני לא מתכוון לפגוע בך." הבטחתי לה וירדתי למטה.

"תעזוב אותי כבר קאירן!!!" היא צרחה שוב, ודחפה אותי ממנה. נפלתי לאחור והיא תפסה בתיק שלה, וברחה משם בריצה.

צרחה מתוסכלת נפלטה מפי כשנתתי מכה בבטון. אני כזה אידיוט. אני כל כך מטומטם. אחזתי בשיער שלי בתסכול. לעזאזל, כל צעד שאני עושה רק מרחיק אותה ממני ומבהיל אותה. אני לא מצליח. אני לא מצליח לעשות דבר. כאב זר התפשט בגופי.

שמעתי צעדים מתקרבים ואז את ידיה של אלי עליי. ההילה שלה הייתה מלאה בצער ורחמים, חמלה גם. היא חיבקה אותי, אבל לראשונה זה הרגיש קר. זה לא סיפק אותי. זה לא עזר לי. ידעתי שהדבר היחידי שיעזור לי זה להתנצל בפני קלייטון.

"אני לא יודע מה עשיתי לא נכון." אמרתי בתסכול כשהשתחררתי מידיה.

"קאירן..."

"אלי אני לא יכול לרדת מזה. אני לא רוצה לרדת מזה. אני רוצה לדעת מי זו!!!" אמרתי בכעס והרמתי את התיק שלי. "נכנסתי לזה עמוק מידי."

למעשה, פה היה לי עוד לאן לסגת. אני עוד לא הגעתי לתהום שלה בכלל.

אבל כן הגעתי לכיתה באיחור. קלייטון ישבה מאחור ועיניה נעוצות בלוח, לא רואות דבר ממטר. אני חייב להתנצל בפניה. המבט שהיה לה, כאילו אני הדבר הכי מפחיד בעולם. אני לא חושב שאי פעם אני אוכל לשכוח את זה.