המלאך שלך

פרק ארבעים - המלאך שלה

שלום יקירים!
יצא פרק סופר דופר ארוך, מקווה שתהנו ממנו ובקרוב יעלה האפילוג

מתה עליכם! ^~^

-נקודת מבט של קאירן-

הרגשתי עייף. הרגשתי מותש.

לא הצלחתי להרים את הידיים, או אפילו לפקוח את העפעפיים שלי. משהו משך אותי, ורציתי להיכנע. הרגשתי שאני מאבד תחושה לאט לאט כלל, אבל זה לא שינה לי. ראיתי את סטייסי מתה לנגד עיניי, יחד עם צעירים נוספים מהאקדמיה. אנשים מספסל הלימודים שלי מתים יחד איתם למעני. הרגשתי שבור, מרוסק.

כל מה שיכולתי לחשוב עליו, זה שקלייטון גם איננה איתם. ועכשיו גם אני.

"לא!!!"

הקול שלה פצח בראשי. קלייטון?

"אחת, שתיים, שלוש, ארבע, חמש..."

מאיפה זה? מה היא סופרת שם? הרגשתי משהו בקושי על גופי, אבל ההרגשה רק התרחקה.

"אחת, שתיים, שלוש, ארבע, חמש שש..."

היא שוב המשיכה לספור. קלייטון? איפה את? מה את סופרת?

"בבקשה קאירן..."

היא בכתה? קלייטון על מה היא בוכה? רגע... אני זוכר.

"אל תעזוב... אל תעזוב אותי! אתה המלאך שלי!!!"

אני זוכר. היא חיה.

"אחת, שתיים, שלוש, ארבע, חמש, שש, שבע..."

היא מנסה להחיות אותי. אני חייב לפקוח עיניים! אני חייב להילחם! אני חייב לחזור!

ונאבקתי. בחיי, נאבקתי כל כך חזק. עד שבסופו של דבר, הצלחתי.

ושם איבדתי הכרה.

אני לא יודע כמה זמן, הייתי במצב שבו אני עכשיו. עיניי סוף כל סוף הסכימו להיפקח, והחלו להיחשף לאור החלוש שהיה שם. הראייה שלי הייתה מטושטשת, וכמה מצמוצים רבים נדרשו לי בשביל להעביר את הערפל ולהבין היכן אני.

זה היה דומה לבית חולים. לקחתי נשימה עמוקה, אבל מיד הרגשתי שאני נחנק עד שהבנתי שאני לא נושם לבד, אני מונשם. כדאי לי לזרום עם המכונה בינתיים לדעתי. סיבבתי קלות את ראשי, בשביל לראות רעמה בלונדינית מוטלת על יד ידי. יכולתי להרגיש יד רכה אוחזת בה.

זו הייתה קלייטון. הזזתי את אצבעותיי, בקושי מצליח. הרגשתי שאני עדיין רדום. התגובה הייתה מידית. היא קמה בבת אחת והפנתה את מבטה לעברי. הינה היא. הינה היא כאן, מולי. חיה.

העיניים הירוקות שלה נמלאו דמעות, והיא נשפה בבת אחת עם צחוק. זו הייתה התגובה הכי יפה שראיתי ממנה. "אלוהים אדירים קאירן!" היא קראה כשקפצה ממקומה ונאנקתי בהלם כשהיא קרסה עם ראשה על החזה שלי, מחבקת אותי רגע ארוך לפני שמיהרה ללחוץ על משהו מעל לראשי.