המלאך שלך

פרק רביעי - המשפחה מבקרת

חזרתי הביתה בשלוש בצהריים. זכרתי שאמא מצפה לאורחים. למעשה, כולנו מצפים לאורחים. בשש אני אחזור לחבורה לבאולינג.

כשהגעתי, הסלון כבר היה ערוך וכמה מהאורחים שלנו הגיעו. "קאירן!!!!" בלה קראה באושר והגיעה אליי. חייכתי וחיבקתי אותה חזק. "מה שלומך?" היא שאלה ונשענתי לאחור.

"הכל טוב." עניתי והיא צחקקה. "אמריקה וג'ון כאן?" ג'ון ואמריקה הם הילדים של בלה וסבסטיאן, תאומים בני חמש. דיאנה מתה עליהם. הם הביאו ילדים יחסית מאוחר, ואני משער כי רצו ליהנות מחיי הנישואים שלהם ללא הפרעה של ילדים באמצע סקס.

"כן." סבסטיאן אמר והנהנתי לעברו בחיוך. "איך החיים?"

"אתה יודע. חיים אותם." הוא גיחך בתגובה. סבסטיאן היה חבר קרוב של אמא ובלה שהם הכירו באקדמיה לעל טבעיים. למעשה, כל מי שיבוא היום, יהיו מכרים וחברים קרובים של אמא מהאקדמיה. הם היו החברים היחידים שלה בתקופה הזו.

"אנחנו כאן!" נשמעה קריאה נלהבת והסתכלתי לעבר הכניסה.

"טוני!!!"

"קאירן!!!" הוא קרא וקפץ עליי. נחמד לדעת שיש אנשים שהילדות לעולם לא עוזבת אותם. "מה קורה?"

"בסדר." עניתי חזרה והוא זחל לסלון.

"איזבלה-בלה-בלה!" הוא קרא ובלה קפצה במקומה. "חע!!!"

"אתה כזה ילדותי טוני." היא התלוננה והם התחבקו. דודה שלי נכנסה מאוחר יותר. שארלוט.

"גדלת קאירן!!!" היא התלוננה וצחקתי. "מה שלומך?"

"אני חושב שהייתי צריך לחכות שכולכם תבואו ואז לומר לכם." היא צחקה ונכנסה פנימה לתוך הבית. "הכל בסדר."

"טוב לשמוע." כולם התחילו להתיישב מסביב לשולחן. מאוחר יותר, הצטרפה הדודה השנייה, סופיה ובעלה האנושי דריאן. הוא יודע על העולם העל טבעי, מה שאפשר לו להצטרף לארוחות הענקיות שהיינו אורחים. אדריאן חזר מבית הספר, והארוחה הרשמית התחיל.

"קדימה!!! שפכו מה פספסנו בשלושת השנים שלא נפגשנו בהם." בלה קראה. "מרו, את ראשונה." אמא נאנחה.

"שום דבר לא השתנה. אני עדיין אם לארבעה, אני עדיין נשואה. אין מה לחדש כאן." היא אמרה והביטה בכולם בשולחן. "טוני. חדש לנו."

"אוקי." הוא אמר וקם על רגליו. "אז, אחרי שהכרזנו על היותנו זוג, אני ושארלוט," הוא נורא אהב לציין את שמה איתו. "במסיבת האירוסים של מרוסיה, הגירושים איפשהו לפני עשר שנים, לפני שנתיים נפגשנו שוב. נראה כי הניצוץ הוצת מחדש, ואנחנו מאורסים ומחכים לבננו הראשון." כולנו הרענו והוא קד בזמן ששארלוט האדימה בפינה.

"אתה כזה אידיוט." היא מלמלה בחיוך ומשכה בידו למטה. "אבל כן. אלה החדשות שלנו."

"זה נפלא!" בלה קראה בהתלהבות. "אנחנו כבר בני ארבעים. אני חייבת להודות שחששתי שלא תרצה להביא ילדים."

"דבר ראשון, הייתי חייב." זה נכון בערך. זו הייתה המחויבות שהוא עשה לעצמו, הוא נשבע שהוא ימשיך את מורשת אריסון. היה לו אח גדול, אבל חרא קורה והוא הפך לשד. אמא נאלצה להרוג אותו, וזה הכניס אותה בזמנו לדיכאון כבד שאבא הוציא אותה ממנו. "דבר שני," הוא המשיך בדבריו. "אתם וכל הילדים המזדיינים שלכם עשיתם לי חשק ליצור משלי."

"לא מגניב!!!" אני ואדריאן קראנו ביחד.

"מה? זה פעולה שאתה ואחיך עשיתם. אני פעם ראשונה עשיתי את זה כשהייתי בן חמש עשרה. ועם השנים הרף רק יורד ויורד חברים." אדריאן נחר בהסכמה ואני רק גלגלתי עיניים. כן, עשיתי את זה כבר. כמה פעמים. אבל הפעם הראשונה שלי הייתה כשהייתי בן חמש עשרה עם דמי. "הקורבן הבא זה... סבסטיאן!!!" סבסטיאן נאנח בחיוך.

"אין כל חדש. ג'ון ואמריקה גדלים נפלא, בלה עדיין מנהלת האקדמיה ואני עובד בספרייה." הוא סיכם בקצרה. "סופיה." היא חייכה והנהנה.

"הבת שלנו שרה, התקבלה ללימודים בהרווארד." היא צחקה כשכולנו הרענו לה. היא בת תשע עשרה, והיא גדלה עם מרינה אחותי. איך שהדרכים מתפצלות להן. אחת במלחמה והשנייה לומדת. "הכל הולך."

"נראה שהחיים של כולנו הסתדרו במקומם. עכשיו אנחנו הולכים לבייש את אדריאן וקאירן." טוני אמר בחיוך זדוני. "יש לכם כוסיות בבית הספר?" זרקתי עליו זית.

"לא ממש. בגלל זה מטיילים במועדונים." אדריאן ענה. "אני רק מת לעוף מכאן ולהצטרף למרינה."

"ומה איתך, מלאך?"

"לא." אמרתי וחייכתי. "אין לי אף אחת ואני לא מעוניין עכשיו במישהי שתשב לי על הצוואר כמו עלוקה."

"דודה שלך באמת עלוקה." היא נתנה לו מכה. "זה כאב."

"אני יודעת."

"את לא מתנצלת?"

"למה שאגיד משהו שאני לא מתכוונת אליו?"

"מדהימים." אמרתי ונאנחתי מהם.

"יש גילויים מלאכיים חדשים?" בלה שאלה בחיוך מסוקרן. כל המבטים מיד הופנו אליי בציפייה. ברור, המלאך הראשון מזה שנים רבות מאוד. כל הערפדים מתקופת המלאכים נהרגו, וברגע שאמא שלי התחילה לחקור על המלאכים השדים התחילו לשרוף ספרים. הכל בשביל למנוע חיזוק.

עד גיל שתיים עשרה, לא ידעתי לעשות דבר. לא הצלחתי להוציא כנפיים, לא הצלחתי לבצע כישופים שונים. בגיל שתיים עשרה, החלו לי כאבים בגב העליון. אחרי שבוע, המיטה שלי כוסתה דם כשהכנפיים יצאו. באותו הרגע, קיבלתי את הכוחות שלי. למדנו את הבסיס, כישופים שונים. אבל בזמן האחרון, התחלנו להתעסק בגילוי הייחודיות של המלאכים בעולם העל טבעי.

"אני יכול לראות הילות." אמרתי וטוני בהה בי. "הילה של בן אדם. אני רואה את המצב של הבנאדם. אם הוא מצוברח, שיקר, חטא, שמח, מדוכא, כועס." הוא הנהן בהבנה. "גילינו גם על תהליכי טיהור."

"אני חושב ששמעתי על זה איפשהו." סבסטיאן מלמל. "זה כשאתה מנקה את האדם מחטאים שלו."

"כן." הנהנתי בחיוך. "אבל אני לא מוכן לזה נפשית."

"ברור." בלה אמרה בחיוך. ג'ון אוליביה ודיאנה, הגיעו לעבר השולחן. ברגע שראו אותי ואת אדריאן, הם עברו את כולם בדריכות והתיישבו על הברכיים שלנו.

"ברור, אתם יכולים לשבת כאן." כולם מסביב צחקו, והתחלנו להתמתח מעל השולחן ולאכול.

היה טוב לראות את המשפחה.