המלאך שלך

פרק אחת עשרה - מכה

יום אחרי זה הגעתי לבית הספר עדיין הייתי מבולבל ומהורהר. לא סיפרתי לאמא את מי פגשתי, אעשה זאת הערב. עמדתי בכניסה לבית הספר וראיתי את קלייטון באופק. אבל לפני שיכולתי לומר לה את ברכת בוקר טוב הרגילה שממנה התעלמה, היא פתחה את הפה לפניי.

"אל תשכח שג'יימס מגיע אליכם היום." היא אמרה וזו הייתה הפתעה כפולה. לא רק ששמעתי את הקול שלה, הוא גם לפני ששלי יצא וגם גיליתי שג'יימס מגיע אלינו. למה לא ידעתי מזה?

"הוא בא אלינו?" שאלתי כשהשגתי אותה שוב.

"כן." היא אמרה בקצרות והמשיכה ללכת מהר יותר ממני. התעלמות. להיות שמח? זה נכון להיות שמח? בטח שזה נכון. אבל... הייתי בטוח שהיא תפנה אותו נגדנו, אבל... היא לא עשתה את זה.

"אלי!!!" שמעתי את הצרחה של אדם. הוא השיג אותה והתחיל לדבר איתה. חייכתי לעצמי כשנעלמתי מעיניהם, לא מעוניין להפריע לו.

"היי קורט." דין קרא והתקרב אליי.

"היי דין." אמרתי לו והמשכתי לעבר הכיתה שלנו.

"שמעתי שאתה מנסה להתקרב למדוקס." הוא אמר והפגנתי אדישות לנושא, למרות שהוא גרם לי לאי נוחות. "אני ממליץ לך להפסיק."

"למה?" שאלתי בכעס.

"כי היא צרות צרורות." הוא אמר. "קאירן אני אתן לך מידע ממקור ראשון על היותה זונה." הוא תפס ביד שלי, עוצר אותי בין המון האנשים. "אני בעצמי השכבתי אותה. עכשיו תפסיק ללכת אחריה." לא שמתי לב איך האגרוף הקמוץ שלי עף לעבר פניו, עד שהוא נעצר ביד העדינה.

"תפסיק." הקול של קלייטון התנגן, והיא נעלמה. ניסיתי לחפש אותה שוב בעיניי.

"פשוט תתרחק אחי." הוא נעלם גם כן מעיניי. לאט לאט, מה שכולם אומרים החל לחלחל לתוכי. קלייטון, אולי היא באמת מסוכנת או מתוסבכת. אולי אני באמת לא אמור להתקרב אליה, אולי אני באמת לא אמור להיות בסביבתה.

אבל לא. אני לא יכול לעזוב הכל פשוט ככה. אם זה כך, אני צריך הסבר. ועד שאני לא אקבל את ההסבר שלי אני לא עוזב את העניין. לא משנה מה. בסוף היום הלכתי לבית הספר היסודי, ודיאנה וג'יימס קיפצו ביחד לעבר הכניסה. "היי קאירן!!!" דיאנה קראה בשמחה. "אדריאן אמר שהוא בא."

"אדריאן יכול להגיד מה שבאלו. יאללה בואו." דיאנה תפסה לג'יימס ביד והלכנו ביחד לעבר הבית. הם שרו ביחד וצרחו ברחובות, צוחקים ונהנים מזמנם.

כשהגענו, דיאנה גררה אותו לסיבובים בכל הבית והם התנחלו בחדר שלי עם הפלייסטישן. הם שיחקו במחשב, בכדור ובכל דבר ראשון שראו עד השעה תשע. התרוצצו כמו משוגעים. למרות כל הרעש שעשו, אמא ואבא הביטו בהם בשמחה ומידי פעם אפילו הציקו להם, ואני בעצמי שיחקתי איתם תופסת.

השעה תשע הגיעה, ונהייתי מתוח כמו קפיץ. קלייטון עומדת לבוא לאסוף אותם. אבל לא, זה לא קרה. הפעמון של הדלת צלצל, וכשפתחתי את הדלת ראיתי נערה דיי צעירה, אולי שנה ראשונה בתיכון או שלישית בחטיבה. "שלום." היא אמרה בחיוך. "הגעתי לאסוף את ג'יימס." היא אמרה וכשג'יימס שמע את קולה, הוא רץ לכניסת הבית.