קרייסט

קרייסט פרק 3 "מתכת"

קאיה תרה במבטה אחר תזוזה כלשהי על האדמה מתחתיה. כבר שעות שהיא חיפשה עוד ניצולים חוץ משני אלה שכבר מצאה, ושאולי הייתה מעדיפה לא לפגוש כלל, והיא נבהלה שתצטרך לבלות איתם את שארית חייה ההרוסים.

בטנה קרקרה, מודיעה לה שלא אכלה כבר זמן מה. "אני חייבת למצוא משהו להכניס לבטן," אמרה לעצמה. שניה אחר כך קלטה בזווית עיניה תנועה קטנה וכמעט בלתי מורגשת מגובה מעופה. קאיה מיד הנמיכה את תעופתה בהדרגה עד שנחתה לצד דמות הנערה הרזה והגבוהה שראתה מלמעלה. "מה לעזא - ?" הנערה נדהמה, אך התעשתה במהירות. "מי את לכל הרוחות ולמה יש לך כנפיים?!"

קאיה נאנחה. למה זאת חייבת להיות התגובה של כל מי שרואה אותי? שאלה את עצמה בייאוש. "זה באמת משנה עכשיו? בך יש מספיק דברים אחרים לשאול עליהם." הפנתה את מבטה אל גופה של הנערה ונחרדה.

כל מה שלבשה הייתה הלבשה תחתונה.

הנערה שמה לב למבטה וגיחכה. "הו, זה? אני יכולה להתלבש אם זה כל כך חשוב לך."

קאיה הייתה בטוחה שאם זה היה כל אחד אחר, הוא כבר היה נוטש אותה שם מרוב המוזרות. אבל לא היא, עד כמה שהנערה - ושמה עוד לא נודע - יצאה מגדר הרגיל, היה בה משהו שעניין את קאיה. היא לא ידעה אם אלה הנקודות הסוגלות בעיניה הוורודות או החבורות בכל הגוף, אבל משהו בה בהחלט היה מעניין. קאיה לא ידעה אם לחשוד בה או לא. בסופו של דבר החליטה שהיא חייבת, הנערה יצאה אליה לבושה בקושי ובדיבורה היה משהו מוזר, אך היא לא ידעה להצביע על הדבר המדויק.

"אני באמת אשמח אם תתלבשי חזרה."

בתנועה מהירה, חמקה הנערה חזרה לתוך הבניין ההרוס חלקית שיצאה ממנו להשיב לעצמה את בגדיה. כשיצאה חזרה הייתה לבושה בחולצה כתומה שהבליטה את שיערה הבוהק בכתום ומכנסי ברך כחולים. משום מה, זה בדיוק מה שקאיה ציפתה שתלבש, והיא אפילו לא ידעה למה. "מספיק טוב?"

היא הנהנה. "עכשיו, יש לי כמה שאלות אליך. הראשונה, איך קוראים לך?"

"את נשמעת כמו חוקרת במשטרה, וקוראים לי טיילור אלן. סליחה, טיילור ג'ינקס אלן, אבל זה סתם שם ארוך. מספיק טיילור." חייכה והמשיכה, "ועוד לפני שאת בכלל שואלת, אני בת שבע עשרה."

"אוקי, טיילור. אני קאיה הולנד. טוב לדעת שגם את בת שבע עשרה, למרות שזו לא השאלה שרציתי לשאול אותך." קאיה הרצינה. "איך זה הגיוני שכל העיר הזאת הרוסה חוץ מהבניין הזה?" שאלה והחוותה בידה על שברי הבניינים, החלונות המנופצים ועל כל גופות האנשים שהיו שרועות בכל מקום.

"הא?" טיילור הביטה סביבה ועל פי מבטה, כך הבינה קאיה, הייתה זו הפתעה גם בשבילה. "אין לי מושג," השיבה בקול מהורהר. "אה. אולי זה קשור לאנשים שנכנסו הנה לפני כמה שעות ואיימו עלי עם הרובים הלבנים והמצועצעים שלהם שאם לא אתן להם את הכספית שלי הם יהרגו אותי." נזכרה. "ארורים יהיו האנשים האלה, זו הייתה הצנצנת האחרונה שלי!"