קרייסט

קרייסט- פרק 2 "צבע חול"

"שם!" צעק מורגן והצביע בקדחתנות על נקודה מסוימת מתחתיהם שראה בה תזוזה לרגע. כאילו האדמה נעה.

"אני לא רואה כלום." קאיה תרה במבטה אחר עצם באזור שעליו הצביע. "אתה יכול להזיז את האצבע שלך בבקשה?"

מורגן החזיר את ידו למקומה במבוכה. "סליחה. אבל אני בטוח שראיתי שם משהו."

היא נאנחה ברוגז, אך בכל זאת החלה להנמיך את מעופה. "איפה בדיוק?"

הם הגיעו לאזור מיוער וסבוך שנראה מבודד מכל מקום אחר. עצים צמחו בכל מקום וחסמו את שדה הראיה וקאיה לא הצליחה לראות מבעדם כלום. היא נכנסה לתוך היער והעיפה את מורגן מגבה. אנקת כאב חלשה נפלטה מפיו כשנתקל בגזע עץ קוצני.

"היי! יש פה מישהו?" קרא וחיפש במבטו את אותה התנועה הקטנה והכמעט בלתי מורגשת שראה קודם מהשמיים. אולי זו הייתה רק זיקית מסכנה ששרדה? שאל את עצמו, אך הבין שזה לא הגיוני, רק מקקים חסינים בפני פצצות אטום.

אז איך הוא שרד?

"זיקיתי! בואי החוצה, אנחנו באנו לעזור!"

קאיה הביטה בו בחוסר הבנה. "מה? הוא נעלם." השיב בתמימות למרות שלא אמרה כלום.

היא רק הנידה בראשה ועל פניה הבעה מיואשת. "מי שלא תהיה, אתה יכול לצאת! אנחנו בסך הכל רוצים לדעת שאתה בחיים."

האדמה שוב זזה, במרחק מה מהם, ואז התחילה לגבש צורה ברורה יותר ויותר עד שראו לפניהם נער צעיר, בערך בגילו של מורגן, עורו שחום ושיערו לבן, עיניו שחורות ועליו צווארו התלפף צעיף תכול וארוך. "אתם לא חלק מהם, נכון?" הבעתו הסגירה את הפחד שחש.

"מי זה 'הם'?" שאלה קאיה.

"צעיף יפה," החמיא לו מורגן בו זמנית, וזכה למבט נוקב מצידה של קאיה. היא לא הייתה רגילה לסוג כזה של אנשים, שלא הצליחה להבין. עד שהיא חשבה שהיא כבר יודעת עליו משהו, הוא הפתיע אותה בעוד אמירה מטופשת.

"'הם' אלה מי שגרמו לכל זה. ותודה, הרבה זמן לא אמרו לי דבר כזה." הנער חייך אל מורגן. "זה המקום היחיד שהם עדיין לא הגיעו אליו."

"מי אלה 'הם' עוד פעם?"

"הצבא של העולם." קולו התקשח והבעו נהייתה רצינית. "הם הרסו את העיר שחייתי בה. רצחו את כולם."

"אז זה מה שקרה לחורבה ההיא שעברנו קודם..." מורגן הנהן לעצמו בהבנה, לא שם לב שאמר זאת בקול.

"אל תשים לב אליו, מי אלה 'הם' ומה קרה למקום שהגעת ממנו?" קאיה גלגלה את עיניה וביטלה את דבריו של מורגן.

הנער חשב כמה זמן, כנראה מתלבט אם לספר להם או לא, עד שענה: "הם הגיעו לעיר שלי, מאות חיילים במדים שחורים, והתחילו להרוס הכל. היו להם רובים, שחורים וארוכים, והם ירו בכל מי שהעז לצאת מביתו. אני הייתי במרתף באותו זמן, אני לא זוכר איך הגעתי אליו אז כנראה הייתי מחוסר הכרה, והם לא מצאו אותי. כשהתעוררתי לא ראיתי את עצמי, לרגע חשבתי שאני מת, אבל אז האוויר גיבש צורה ויכולתי לראות את ידי." הוא עצר, חושב אם כדאי לו להמשיך, ואז הבין שעצר בנקודה שלא מאפשרת לו להפסיק. באנחה ארוכה המשיך את סיפורו, "כשהצלחתי להגיע סוף סוף לפתח הבניין שנמצאתי בתוכו, סלע ענק חסם את הכניסה, ראיתי רק הרס. בכל מקום היו זרוקות גופות שותתות דם של תושבי העיר, את חלקם הכרתי אך את רובם לא, מחוצות על ידי שברי בניינים או מיורטות מהרובים של הצבא- "