קרייסט

פרק 16

קארה השתנקה בבהלה ונעצה במורגן מבט מלא אימה אך גם דואג באיזשהו מקום. "מה קרה כאן הרגע?" היא שאלה בקול רועד.

קאיה נאנחה, לא נראה שהופתעה יותר מדי מהתמוטטותו של מורגן, שקרתה מול עיניה. "אני חושבת שנצטרך להציג את עצמנו מחדש בעוד זמן קצר," היא מלמלה ואספה את מורגן בין זרועותיה, ממקמת אותו על גבה ואז פורשת את כנפיה.

קארה לא הייתה בטוחה שהיא מבינה. "מה... מה את עושה?" היא שאלה בבלבול. מורגן היה מעולף. הוא לא יכל לייצב את עצמו. הוא היה עלול ליפול. איך היא יכולה להיראות כל כך רגועה כשהיא בכוננות לעוף עם מישהו במצב של הלם על הגב? היא שאלה את עצמה בליבה.

קאיה הביטה בה בשלווה. "כמו מה זה נראה לך?" היא שאלה בחיוך. "אני לוקחת אותו בחזרה למחנה, עדיף שכשיתעורר יפגוש את כולנו, את לא חושבת?" היא התרוממה מעט לאוויר, מעבירה את מבטה בינה לבין טרנס ומסמנת לה בראשה.

קארה נאנחה והסבה את מבטה לעברו. "אתה עלוקה מתמדת," רטנה, ואז נאנחה בהשלמה וסימנה לו לעלות על גבה. "נו. בסוף החתול הזה יתעורר לקאיה על הגב ויתחיל לצרוח שהיא מלאך המוות או משהו." היא נעצה בקאיה מבט תוהה כששמעה את הגיחוך שפלטה. "מה?"

קאיה הרצינה מיד, דוחפת את הזיכרון שעלה בראשה ומתכרזת מחדש. "שום דבר," היא ענתה בתמימות, מה שגרם לקארה לחשוד עוד יותר.

טרנס צבט קלות את צווארה של קארה במטרה להסב אליו את תשומת ליבה. היא הכתה אותו בחזקה בפניו ונעצה בו עיניים כחולות זועמות. "שלא תעז לעשות את זה שוב." סיננה לעברו בכעס עצור. "מה את רוצה?"

"אהמ." הוא כחכח בגרונו בניסיון להחזיר לעצמו את קולו שאבד מעט מההלם. "אני חושב שאנחנו צריכים לצאת." הציע בנימוס, משתדל לשמור על קול יציב.

קארה שבה לנעוץ את מבטה בקאיה המתעופפת מעליהם ובמורגן התלוי על גבה. "לאן?" שאלה בצעקה קלה וקאיה הצביעה לכיוון החורשה לידם.

"לא התרחקנו כל כך, את יודעת," קראה לעברה והתחילה לנוע אל מעל צמרות העצים. "המחנה ממש כאן." וקארה היתה צריכה לרוץ כדי לא לאבד אותה.

"תסלחי לי באמת שחוש הזמן והמרחק שלי לא מפותחים כמו שלך," סיננה לעצמה וטרנס גיחך על גבה.

"זה קצת אירוני, בהתחשב בעין שלך," העיר לה וחיוך קטן על על פניו, אך דעך כעבור רגע כשנזכר במה שמורגן הקריא לפניהם כמה דקות קודם לכן.

"אל תדבר איתי על הדבר הזה עכשיו." קארה לא טרחה אפילו לצעוק עליו. נראה שהמילים הללו השפיעו גם עליה, עד כמה שניסתה להסתיר זאת. היא לא דיברה לאחר שאמרה זאת ורק המשיכה לדלג על רגל המתכת שלה ומדי פעם להשתמש גם ברגלה השניה, שרוב הזמן פשוט נותרה תלויה באוויר בעודה ממשיכה לרוץ.