קרייסט

קרייסט פרק 14 "סכנה לאנושות"

שלושתם בהו בו בתמיהה, עד שקארה שאלה, "להתחבא? להתחבא ממה? מורגן, אני לא רואה כאן שום דבר שיכול לסכן אותנו."

"זה בדיוק העניין, את לא רואה שום דבר שיכול לסכן אותנו, כי כל מה שיש פה מסכן אותנו," הוא ניסה להסביר.

"אני עדיין לא מבין," מלמל הנער השני.

"תזכיר לי רגע מי אתה?" שאל אותו מורגן וסרק אותו בחשדנות.

"טרנס. אמרתי לך את זה לפני שתי דקות." התרגז. הוא לא האמין שהגיע למצב הזה, למה בכלל החליט להצטרף אליהן? מורגן השתגע, את זה הוא כבר הבין. אבל למה?

"אה נכון, באמת אמרת. שכחתי." מורגן לא הביט בו כשאמר זאת, אלא נעץ את עיניו באותו בניין ממוטט למחצה שניצב מולם, מוקף בהריסות ושברי זכוכית ואפוף צחנה מתכתית.

צחנה מתכתית... דם. למקום הזה היה ריח של דם. "אה, מורגן, נראה לי שאני מתחיל לחשוב על להקשיב לך בקשר ללהתחבא." הוא לא היה בטוח כלל במה שאמר. הוא לא בטח בכלל במורגן. אבל אם היה בטוח במשהו זה היה שהם נמצאים במקום מסוכן, ולפי הבעתה של קאיה הוא היה בטוח שגם היא הבינה.

"טוב שנזכרת... אבל אני די בטוח שאתם כבר לא צריכים." קול נשמע מימינו. קול אחר, לא מוכר ומפחיד. ארבעתם הפנו את ראשיהם בבת אחת ומורגן פלט ציוץ מבוהל, עיניו נפערו לרווחה בהבעה של אימה צרופה שהפכה במהירות להבנה מבוהלת. מולם עמד אדם, נראה מבוגר, לבוש שחורים ואת פניו הסתירה מסיכת גז עכורה ומוארכת. "מורגן!" אמר בהפתעה. "כמה טוב לראות אותך שוב." הוא חייך אל מורגן חיוך ידידותי.

מורגן ניסה להחזיר לו חיוך, אך הצליח רק לעוות את פניו להבעה לא מובנת שנעה בין פחד למבוכה. "הלוואי ויכולתי לומר לך את אותו הדבר, אבל אין לי שמץ של מושג מי אתה." נימת קולו היתה קרה בדיוק כמו המבט שנעץ בו לאחר החיוך הכושל.

החיוך עדיין נשאר על פניו של הזר. "כמובן שאתה לא זוכר. אני מחקתי אותך. או לפחות כך חשבתי." קולו היה מעומעם בגלל מסיכת הגז אך בכל זאת אפשר היה לשמוע את הרצינות בקולו, למרות החיוך המבלבל על פניו. "תמיד ידעתי שאתה מיוחד, אך מעולם לא חשבתי עד כמה."

"תודה?" השיב לו מורגן בחצי שאלה. "אבל אמממ, למה את מתכוון ב – 'מחקתי אותך'?"

"הרסתי אותך, פירקתי אותך, אתחלתי, השמדתי, העלמתי, שרפתי, הטבעתי." הוא מנה את האפשרויות באצבעותיו, וטרנס ראה שהאצבע המורה בידו הימנית חסרה. "בעצם תשכח מהשתיים האחרונות, הן בלתי אפשריות. אבל חסרה לך יד אחת, זה... מספק למדי."

"להוריד לך גם את השניה, שיהיה סימטרי?" שאל אותו מורגן באדיבות והצביע על ידו מחוסרת האצבע. נראה שכלל לא הקשיב למה שאמר, או שהקשיב ובחר להתעלם. "לא? טוב, סתם הצעה ידידותית," הוסיף כשהאדם הכניס את ידו לכיס מעילו.