קרייסט

קרייסט פרק 13 "זכרונות אבודים"

"אלייז'ה," מורגן רכן לידו. "על מה חלמת?" שאל בשקט וראה את העווית הקטנה בפניו כששמע אותו. בהתחלה הוא לא ענה, עיניו עדיין היו פעורות בבעתה גם כעשר דקות אחרי הסטירה של קאיה. "אל תדאג, אני לא אספר אם לא תרצה." הוא השתדל ככל יכולתו לשמור על קול יציב, למרות הכאב שהחל להרגיש בראשו. 'לא עכשיו,' התחנן בפני עצמו. 'בכל זמן אחר, רק לא עכשיו.'

לפתע עיניו של אלייז'ה ננעצו בו ואימה טהורה השתקפה מהן, פיו החל להיפתח בכוונה לצרוח אך מורגן הידק עליו את כף ידו מתוך אינסטיקנט. "בבקשה אל תצרח." קולו לא עלה על לחישה. אלייז'ה הנהן, אך מורגן עדיין חשש להרים את ידו ורק רופף קצת את הלחיצה. במשך כמה דקות הוא חיכה וראה את שרירי פניו נרפים ואת החלחלה בעיניו מתעמעמת. "עכשיו אתה יכול לספר לי?" אלייז'ה הנהן ומורגן הסיר את ידו מפיו, עדיין קצת חושש.

"אני בקושי זוכר פרטים," מלמל בשקט. "אבל היתה אש בכל מקום, והרבה אנשים מתים. היה שם עוד משהו. מישהו, ראיתי רק את הצללית שלו, והוא ניסה לרצוח אותי, אבל הצלחתי לברוח. מי שזה לא היה, הצללית שלו היתה ממש דומה לך." קולו רעד יותר ויותר עם כל מילה נוספת שאמר. "ואז התעוררתי, אני מניח," סיים, ומורגן כמעט ויכל לשמוע את הלמות ליבו.

מורגן הנהן בשלווה, כדרכו תמיד, אך באחורי ראשו הוא הרגיש את הכאב הולך ומתעצם ולא ידע עוד כמה זמן יצליח להסתיר אותו מפני אלייז'ה. "אם אתה צריך עזרה אתה תמיד יכול לפנות אלי, באמת, ואני אעשה כמיטב יכולתי." הוא פרש על פניו את החיוך הכי עליז שלו והתרומם. "עכשיו, אם תסלח לי, אני לא רואה שמישהו כאן מנסה להשיג אוכל, ואתה לא אפשרות טובה כרגע, אז אני אלך בעצמי." הוא מתח את ידיו והעווה את פניו כשסכין כאב חדרה לראשו. "החלמה מהירה על החול." נופף לו בחיוך מאולץ והסתלק.

כשהיה בטוח שיצא מטווח ראייתו של אלייז'ה – מהאחרים לא דאג – הוא הרשה לעצמו לפתוח בריצה. הכאב בראשו כבר היה בלתי נסבל, כמו אלף סכינים שחודרות לתוכו בו זמנית, בדיוק כמו בלילה ההוא לפני כמה ימים. הוא שם לב שבשתי הפעמים שזה קרה הוא נמצא בסביבת אלייז'ה. 'הצללית שלו היתה ממש דומה לך', מילותיו של אלייז'ה מצאו את דרכן לתוך מוחו. מה הוא עשה בתוך החלום של אלייז'ה? ולמה לכל הרוחות בכל פעם שהוא רק מתקרב אליו הכאב הנורא הזה חוזר?

וברגע שחזר לחשוב על ראשו הדואב הוא קלט שכבר לא עמד. הוא היה שרוע על הקרקע והרגיש קור מאבן בגבו. השמיים נפרשו מעליו, שחורים כמו המוות וחסרי כל כוכב או ירח, והוא בהה בהם קפוא. משהו קר נזל על לחיו ולרגע הוא חשב שהיה דם, אך כשהדבר הגיע לשפתיו הוא היה חסר כל טעם. הוא ניסה לעצום את עיניו, למנוע מעצמו לחזות במראה השמיים השלווים כל כך בניגוד אליו, אך הן היו תקועות. גופו היה משותק. מחשבה איומה שהכל נגמר עלתה לראשו, אבל הוא לא רצה שזה יגמר. זה לא יכל להיגמר. הם עדיין לא השלימו את המשימה. אסור להם למות עד שישלימו את המשימה הארורה הזאת שהוא אפילו לא ידע מהי. העולם השחיר מול עיניו הנעצמות, והדבר האחרון שזכר היה תקתוק בלתי פוסק באחורי ראשו, כמו שעון עצר שבעוד רגע יתריע שנגמר הזמן.