קרייסט

קרייסט פרק 11 "הבנה"

"אלייז'ה... אלייז'ה תתעורר." הוא שמע את הקולות במעומעם, כאילו נאמרו מתחת למים, הכאב היה קשה מנשוא. "הוא לא מגיב."

הוא כל כך רצה לפקוח את עיניו, אך לא הצליח, העפעפיים של הרגישו כבדים כמו משקולות. הוא ראה בעיני רוחו את הזוהר האדום של עיניו וידע שעכשיו הם לא יראו אותו, הוא לא ידע מתי תהיה הפעם הבאה שכן.

"איפה קאיה?" הקול המעומעם שאל.

"היא עדיין מטפלת בטיילור," קול אחר השיב לו. שני בנים. מורגן וטרנס.

מורגן. מורגן ידע. אם הוא לא היה יודע הוא לא היה שם. הוא בטוח ידע. "לך לשם ותקרא לה," הקול, ששייך לטרנס, ביקש, הוא התקשה לזהות את הרגש בו.

"אולי עדיף שזה יהיה אתה, אני לא חושב שקאיה תקשיב לי בזמן הקרוב," הציע מורגן, ואלייז'ה ממש יכל לראות את החיוך המתנצל ששלח לטרנס.

"טוב." החשד נשמע בקולו של טרנס, אך הוא שמע רגליים נגררות על האדמה וצעדים מתרחקים. הוא ניחש שטרנס הלך וכעבור כמה שניות שמע שוב את קולו של מורגן, אך נימתו השתנתה, נהיתה רצינית יותר, "זה היה טד, נכון? הוא עשה לך את זה."

הוא רצה להגיב, אך כשניסה לפתוח את פיו לדבר כל מה שיצא ממנו היה גרגור חנוק. מורגן כנראה הבין שהוא לא יכול לדבר, כי הציע דרך חלופית, "תנסה לדבר אם התשובה חיובית, אם היא שלילית תנסה לפקוח עיניים." זה היה רעיון טוב.

הוא ניסה לדבר, ושוב יצא מגרונו אותו גרגור חנוק. התשובה היתה חיובית. הוא לא יכל לראות את הבעתו של מורגן, אך היה כמעט בטוח שחייך. "קאיה יודעת גם, אני רק אומר. מתי זה קרה?" אך כעבור רגע הבין את הבעיה בשאלה וניסח מחדש, "אתה ראית אותו מתמוסס?"

עוד גרגור חנוק.

"אז קאיה הבינה את זה לפני." הוא שמע אותו ממלמל בקול ומשתתק, ככל הנראה המשיך להרהר בלב. ואז נשמעה מחיאת כף וקולו של מורגן חזר, "אני צריך לקרוא לקאיה, ולכולם, אם כבר הגענו לזה." הוא נשמע עליז מאוד פתאום. "אם הייתי אומר לך לא לזוז הייתי טיפש, אבל אין לי ממש דרך אחרת לסיים את השיחה-לא שיחה הזאת אז... חכה כאן."

אבל אתה טיפש בכל מקרה, חשב לעצמו אלייז'ה ונאנח בליבו לשמע צעדיו המתרחקים של מורגן.

לא עברו יותר מכמה דקות עד שצעדי ריצה הגיעו לאזניו של אלייז'ה ונעצרו, ככל הנראה לידו. הוא ניחש שמורגן חזר והביא איתו את השאר, אך לא היה בטוח לגבי כל העניין, הצעדים נשמעו לו חסרים. "טיילור לא כאן." התשובה הגיעה עוד לפני שבכלל חשב על השאלה. הוא לא זיהה את הקול שדיבר, אולי בגלל הכאב ואולי בגלל הנימה החנוקה שלו.

אחר כך נשמע קולו של מורגן, עדיין עליז משום מה. "טרנס, אתה יכול לקחת את זה רגע?" הוא לא ידע למה התכוון ב'זה', אבל לפי הרצינות אצל מורגן הבין שזה משהו חשוב. "רק בבקשה, אל תפיל את זה. אני מעדיף לא להתפוצץ על המקום."