קרייסט

קרייסט פרק 21 "אין זמן"

יש בפרק הזה כמה דברים שבתכנון המקורי היו אמורים להגיע עוד הרבה זמן, אבל הרגשתי שהסיפור מתחיל להימאס עלי וממש רציתי כבר להגיע לרגע שהאקשן באמת מתחיל, אז החלטתי להקדים אותם. מעכשיו הסיפור עומד באמת להתקדם לאנשהו.

קבלו פרק מנקודת מבט מורגן ^^

**************

מורגן זגזג בין טרנס וקארה לסירוגין בעיניים חוששות, כל אותו זמן ידיו מכסות את פיו כאילו בכוונה למנוע ממנו לפלוט דברים מטופשים. הוא לא האמין שיעלו עליו כל כך מהר. הוא לא האמין שהוא יעלה על עצמו כל כך מהר.

דייב הזה, מה נראה לו שהוא עושה דווקא כאן? מכל המקומות האפשריים? הוא בטח התלווה ל- לן. כן... זה בטח מה שקרה. לן בטח לקח אותו בתור שוליה לחיפוש כאן. ידו החלה לרעוד כשהוא הרגיש את רגליו קורסות תחתיו.

"מורגן? מורגן!" הוא שמע את קארה צועקת לעברו, אך קולה נבלע בתוך הכאב התהומי שהתחיל בראשו. "מה עובר עליו?" זה נשמע כאילו הם מתחת למים. מעומעם ומימי ומהדהד.

הוא הסיר את ידיו מפיו ולפת בהן את ראשו. הוא הרגיש כאילו מאות סכינים ננעצות בתוכו בו זמנית. דמעות החלו למלא את עיניו כשהתכדרר והתכנס לתוך עצמו בתנוחת עובר, מנסה בכל כוחו לעצור את הכאב.

למה דווקא עכשיו? למה כאן? מה אם קאיה תגיע פתאום ותראה אותו ככה? וגם אם זה יפסיק לפני, טרנס וקארה בטח יספרו. היא בטח תתחיל לשאול שאלות ולו לא יהיה איך לענות עליהן. המלחמה נגמרה. כן, בטח. המלחמה רק התחילה. הם לא יודעים את זה? מלחמות לא מסתיימות בשנה.

הוא הרגיש כאילו חץ ננעץ במצחו ויוצא מצידו השני וצרחה מיוסרת בקעה מגרונו. הוא חייב לברוח. הוא קם על רגליו במאמץ וניסה להתעלם מתחנוניו של גופו להישאר במקום. צעד אחד כושל, עוד אחד ועוד אחד. הוא התחיל לרוץ כאילו חייו תלויים בזה. הוא רץ כאילו חייו תלויים בזה. הוא רץ כי ידע שחייו תלויים בזה, מותיר את שלושת האנשים מאחור כשגופם משותק מהלם.

רק כשהכאב לא נתן לו ברירה מלבד לקרוס שוב על הארץ הוא נעצר. הכאב כבר לא עצר בראשו. הוא התפשט לכל אורך גופו, מרסק כל שביב של תקווה שמשהו בו עוד נשאר כמו שחשב. מורגן הרגיש כאילו הוא עולה בלהבות והן שורפות ומכלות אותו מכל הכיוונים, אך הוא ידע שזה בלתי אפשרי. הרי הוא קרייסט, מורגן קרייסט, השלמות הצבאית בהתגלמותה. הם לא עומדים לגלות את זה, הוא יעשה הכל כדי לשמור על זהותו בסוד. הוא מוכן למות בשביל זה, חשב לעצמו, ואז צחק בליבו ונאנק כשעוד גל כאב שטף אותו. הוא רצה למות, ואם משהו, כל דבר, יהיה מסוגל לגרום לכך, הוא היה מוכן לעשות הכל.

הוא שכב כך, בפישוט איברים ובהרגשה שעוד שניה מלאך המוות יבוא לקחת אותו, וחיכה לכאב שיפסק ויתן לו לספר לחמישיה הזאת – בתקווה שאלייז'ה עוד היה בין החיים – את הדברים שהיה מוכן לחשוף. התקתוק מוכר חזר והופיע שוב בראשו, מזכיר לו את הזמן הנוזל בין אצבעותיו.