מצאתי אהבה ?

פרק 4

נגמר שיעור אנגלית, הסתכלתי במערכת שנתנו לי והיה כתובבה שאחרי הפסקת האוכל יש לי שעתיים מתמטיקה. אני אוהבת מתמטיקה זה אחד המקצועות שאני הכי חזקה בו אבל לא האהבתי את העובדה שאני צריכה להיות עם דרק רון באותה הכיתה. ופתאום נזכרתי במבט של דרק היום בבוקר, איך המבטים שלנו הצטלבו או כך לפחות אני חשבתי כשראיתי את ראשו ופניו מובט אלי כאילו אני מישהי שהוא חיפש הרבה זמן. 'הכל שטיות בראש שלי אני בטוחה בזה אף ילד בכל הבית ספר הזה שם לב אלי אז למה שהוא ישים לב אלי הרי אני לא מקובלת או משהו כזה אפילו עם המורות אני לא מדברת' חשבתי לעצמי ואת האמת שכשחושבים על זה מכיתה ב' אף ילד לא שמע אותי מדברת.
פתאום נזכרתי בעבר שלי :
"ג'ון בואי, קדימה אין לי את כל היום"
"אני באה, אני באה"
"תראו איזה מכוערת היא"
"וגם מה זה השם הנוראי שיש לה"
"כן גם השיער שלה ממש לא יפה"
"כולה לא יפה אבל עדיין נהיה איתה"
"הגעתי, על מה דיברתם? "
"על שום דבר שאמור לעניין אותך... בואי כבר"
הציחקוקים של אותם הילדים שהיו רעים אלי כל כך לא יצאו לי מהראש, פתאום ראיתי את עצמי. את ג'ון הקטנה הולכת כמו זנב אחרי חבורת ילדים שאומרים לה מה לעשות
"ג'ון... קחי לי את התיק "
"כן גם את שלי וגם את שלי" כל הילדים אמרו ביחד
"אבל אם אני יסחוב את של כולם היה לי כבד"
" אוף ג'ון תתחילי לזרום.... אני יודעת בואי נעשה לך שינוי היום תפגשי אותנו בהפסקה בכיתה כולנו נהפוך אותה ליפה נכון? "
"כן, כן נעשה אותך הכי יפה שיש "
"אוקי אני יגיע בהפסקה"
"מעולה בנתיים תקחי את התיקים"
הצילצול קטע את זכרונותי שהיו קשים
נכנסתי לכיתה וראיתי את דרק רון יושב בשורה השנייה מסתכל עלי במבט שלא יכולתי לפענח וישר אחרי זה מדבר עם חברים שלו. אחד מהם ציחקק משום מה חשבתי שהם דיברו עלי, הייתה לי הרגשה כזאת המורה נכנסה לכיתה וכל התלמידים נעמדו במקומם
"בוקר טוב תלמידים, שבו בבקשה"
כל התלמידים ישבו והמורה התחילה בשיעור. באמצעו כשהפסקתי לכתוב נזכרתי ברגע הרע ביותר בחיי
"אוי ג'ון השרוול של החולצה שלך מוזר בואי נוריד לך אותו "
השרוול שלי בסד-"
באותה השנייה שתי הבנות תלשו לי את השרוול ממקומו
"עכשיו יותר טוב"
רגע אבל עכשיו יש יד שיש בה שרוול וביד שניה אין, בואי ניריד גם את השני"
"כן נוריד גם את השני "
"לא צריך יש חוט ומחט בכיתת מלאכה אני יכולה לקחת חוט ולתפ-"
וגם בשנייה זאת השרוול השני נקרע
"משהו לא מסתדר לי עם המכנסיים... בואי נעשה לו קרע זה הכי יפה נכון?
"כן נעשה קרע ואת תהיי יפה"
הן ציחקקו ולפני שבאתי לומר משהו מספריים גזרו לי חצי מהמכנס הארוך בצידו הימני שהיה לי
"עכשיו גם צד שני"
ושנייה לאחר מכן גם צידו השמאלי של המכנס נגזר, האדמומיות בלחיים שלי בתחילה לפרוץ מרובה מבוכה
"תגידי מה עם הפנים שלה צריך שיפוץ "
"צודקת בואי נאפר אותה"
"זה באמת נחמד אבל אני לא צריכה להתאפ-"
"ג'ון זה בישבילך תשתקי ואל תפריעי לנו"
הן איפרו אותי בכל צבעי הקשת, כחול, סגול, ירוק, צהוב, אדום, כתום, הכל הרגשתי כמו ליצן מה שגרם לאדמומיות יותר גבוה
"רגע מה עם השיער שלה "
"וואי בואי נספר אותה, נעשה אותה יפה עוד יותר"
"אבל אני אוהבת את השיער שלי"
"אמרתי לך לשתוק לא ? "
תוך מספר שניו הן גזרו כמעט את כל השיער שלי שהיה יחסית ארוך ראיתי את לאט לאט כל השיערות נופלות והדמעות התחילו לרדת בעצמן וכמה שניסיתי להתנגד זה לא הצליח לי הרגשתי מושפלת ומבוכה רציתי לעוף משם אבל קפאתי במקום ולא זזתי
"זהו עכשיו הרבה יותר טוב "
הציחקוק של אותן בנות שגזרו את שיערי ואת בגדי לא נשכח לעולם, ובאותה שניה חזרתי לשיעור מרוב פחד בילתי מוסבר הסתכלתי על השרוולים שלי, על המכנסים שלי כדי לראות ששום דבר לא נגזר ואחרי מסךר שניות הוצאתי מראה קטנה מהתיק שלי יהסתכלתי על שיערי הוא היה באורך שלו שזה היה משהו כמו 3-5 סנטימטר מתחת לכתפיים שלי, הוא נשאר גלי ורגיל כמו תמיד, נשמתי עמוק וחזרתי לשיעור.
היום נגמר והייתי בדרכי הביתה נעמדתי בשער ושוב ראיתי את עצמי עומדת מול דלת הבית, דופקת חזק בכל כוחי כאבו לי הידיים והלחיים שלני היו רטובות מרוב דמעות. הדלת נפתחה ואמא וג'וש היו בפתח אמא הסתכל עלי מבוהלת וגם ג'וש, הוא היה בשוק ממה שקרה לי ואותה הבעת פנים שהיה לג'וש הייתה גם לאימי
"ג'ון מה קרה יפה שלי מי עשה לך את זה ? למה את עם כובע תורידי אותו את יודעת שאני לא אוהבת שאת מדברת איתי עם כובע" היא אמרה והורדתי את הכובע האיטיות בוכה בשקט למרות שרציתי לצרוח. כשהורדתי את הכובע לגמרי אמי הייתה מופתעת ומזועזעת יכולתי לראות זאת על פניה, ידיה כיסו את פיה וג'וש פתח את הפה שלו מרוב שהיה מופתע ממה שיש לי עת הראש. השיער שלי היה קרה לפני ש"סיפרו" אותי ועכשיו הוא קצוץ לגמרי
"אמא... אני לא יפה יותר, אני לא יפה בכלל... השיער שליי " בכיתי בכי שגרם לאמי לבכות איתי.
"ג'ון את יפה ילדה שלי , גם עם השיער והבגדים ככה. את הכי יפה בעולם, נוכל לתקן את השיער מבטיחה." שמעתי את עצמי בוכה. הבכי המר שאני בחיים לא אשכח, הילדה הזאת הכל בגללה. מפה לשם מצאתי את עצמי בכניסה לביתי עומדת מול הדלת, מסתכלת עליה ולא זזה. נכנסתי הביתה עליתי לחדר שלי החלפתי בגדים, אמרתי לאמא ביי עם נשיקה גדולה שגרמה לה להיות מופתעת טיפה והלכתי למשמרת שלי.

נקודת מבט דרק:

נכנסתי לשיעור מתמטיקה מוקדם, כל כך רציתי לראות שהיא איתי בכיתה עכשיו. ילדים לאט לאט נכנסו לכיתה ועדיין לא ראיתי אותה, שנייה לפני שהתייאשתי היא נכנסה השיער הגלי שלה התנופף אחורה והיא הייתה נראת מדהים הסתכלתי עליה ולרגע אחד מבטנו הצטלבו כמו מיקדם יותר בבוקר. רציתי לחייך בל מבטי קפא, הסתכלתי וראיתי שעינה היו בצבע ירוק.
"בן אחי... זאת היא " אמרתי לו וחייכתי חיוך קטן, היא קלטה את החיוך שהתפרס על כך כל שפתיי והיא הזיזה את הראש שלה.
" אחי את בטוח שזאת היא ?"
"בטוח " אמרתי לו והשיעור התחיל. בעמצעו החלטתי להסתובב אחורה, הסתובבתי וראיתי איך קרני השמש מלטפות את שיערה ולחייה אך ראיתי שהיא חושבת על משהו שלא קשור לשיעור, רציתי לדעת על מה היא חושבת אבל לפני זה לדעת מי היא. בסוף היום ראיתי את אותה ילדה הולכת לכיוון שלי
'אולי היא קרובה לבית שלי' חשבתי והחלטתי לעקוב אחריה . אחרי 10 דקות בערך הגענו לבית שלה היא נעמדה בפתח השער והסתכלה על דלת הבית למספר שניות ונכנסה הבית. משום מה רציתי להישאר אז נשארתי ותוך כמה דקות היא יצאה מהבית לבושה בחולצה לבנה וג'ינס כחול כהה. ראיתי שהיא ממהרת לאנשהו. הוצאתי את הטלפון שלי מהכיס וראיתי שהשעה הייתה רבע לשלוש, הכנסתי את הטלפון חזרה לכיס, חייכתי והלכתי לביתי

הפרק הרביעי נגמר...
אז הזכרונות של ג'ון חזרו והם לא כל כך טובים.
מי זאת הילדה הזאת שעשתה לה את מה שעשתה בילדותה?
דרק שיודע מי זאת ג'ון אך לא יודע את שמה, האם הוא ישאל אותה בעצמו מי היא ?

מקווה שנהנתם...
אוהבת ❤