שנאה או אהבה?

שנאה או אהבה?- פרק 20

כל היום התחמקתי ממפגש איתו או עם אחי או עם כל אדם אחר, הייתי צריכה את השקט שלי כדי לעקל את כל מה שקורה.
"מאמי? מה קרה כל היום לא ראיתי אותך?" לחשה לי ליטל בשיעור מטמתיקה "אני צריכה שקט" אמרתי והיא כבר הבינה שבתקופה הקרובה לא להתקרב אליי (כן יש לי הרבה תקופות כאלה שאני פשוט מתבודדת ולא מדברת עם אף אחד) "אוקיי, מאמי אני אעזוב אותך ואני אדבר גם עם עדן אבל ברגע שהחרא הזה נגמר אני רוצה הסבר של הכל!" הפצירה ואני הנהנתי "תודה" אמרתי והיא חייכה וחיבקה אותי.
כשנגמר היום, הלכתי לגן של של בן כי זה היה תורי לקחת אותו.
כשהגעתי לגן אתי אמרה לי שמישהו כבר לקח אותו.
"מה זאת אומרת לקח אותו? ואם זה פדופיל? ככה את שומרת על הילדים בגן שלך?" צעקתי בכל הגן ונלחצתי ברמות "תרגעי אח של יערה לקח אותו, בן אמר שהוא מכיר אותו, הוא לא?" שאלה אבל אני כבר יצאתי בריצה מהגן מבלי לענות לה, בכל הכוח לכיוון הבית של לירוי.
נכנסתי בסערה לבית "בן?" התחלתי לצעוק בהיסטריה בכל הבית והתחלתי לפתוח חדרים כמו איזה משוגעת.
פתחתי את אחד החדרים וראיתי שבן ולירוי משחקים להם בזמן שאני בלחץ אטומי.
נפלתי על הרצפה וחיבקתי את בן כלכך חזק.
"חן את מכאיבה לי" אמר בקול קטן וחנוק "סליחה מאמי שלי, אתה בסדר?" אמרתי כששחררתי אותו וליטפתי את פניו בדאגה.
"למה שאני לא אהיה?" אמר ואני ציחקקתי כי הבנתי הוא בסדר גמור.
קמתי מהרצפה "תגיד לי את מטומטם? אתה יודע איך דאגתי לו? לא חשבת להודיע לי, שאני לא אמות מדאגה?" צעקתי על לירוי "למה שאני אודיע לך? הרי אנחנו לא חברים לא?" עקץ ואני התפוצצתי מעצבים.
"תפסיקו לריב, חן אני בסדר, תשחקי איתנו פיפא?" שאל בן כשדחף את שנינו לכיוונים מנוגדים בגופו הקטנטן.
התכופפתי אליו ואמרתי "אין לי כוח למשחקים עכשיו יפה שלי, מה אתה רוצה לאכול?" שאלתי את בן "יש פרגיות היום" אמר לי לירוי.
"לא פניתי אלייך" אמרתי בקול מאיים מבלי להסתכל עליו "יש פרגיות, אבל אני רוצה את השקשוקה שלך" אמר לי בן "כבר מוכן המפקד" אמרתי בהצדעה והוא צחק, חייכתי אליו בחזרה ויצאתי למטבח והתחלתי לבשל עם אוזניות.
שחתכתי את העגבניות הרגשתי ידיים מסביב למותניי וידיים עבות וגדולות על הידיים הקטנות שלי חותכות איתי את העגבניות, הרמתי את הראש וראיתי את לירוי, מגעו היה נעים ועדין אז לא הפסקתי.
כשסיימנו לחתוך הורדתי את האוזניות והסתובבתי אליו "למה אתה ככה איתי? פעם אתה טוב אליי ופעם סתם חרא, מה אתה רוצה ממני?" שאלתי בלחש כשאני עוד בין ידיו "אני לא יודע, את גורמת י להשתגע ואני כבר לא יודע מה לעשות איתך" אמר ונאנח "חושב שאני אוהב אותך" הטיל פצצה ואני לא ידעתי מה להגיד.
הוא תפס את פניי והתקרב לנשק אותי, הפנתי את פניי הצידה ואמרתי "אסור לנו".
הרחקתי ממני את ידיו והלכתי להשים את העגבניות במחבת והוא השפיל מבט וחזר לחדר במשחקים.
הייתי מבולבלת, אני לא יודעת איך להגיב 'מה אוהב אותי עכשיו? , אסור לו' חשבתי כשסיימתי להכין.
כשהשקשוקה הייתה מוכנה יצאתי(יותר נכון ברחתי)מהבית הכי רחוק והכי מהר שיכלתי אז פשוט הלכתי לנדנדות כי זה המקום שהכי מרגיע אותי.
כשנכנסתי לאזור ראיתי את רוני יושבת על אחת ההנדנדות חייכתי והלכתי להתיישב נדנדה לידה.
כשראתה שישבתי היא ישר קמה ואני תפסתי את ידה "תישארי איתי, אני עצובה"אמרתי בהשפלת מבט והיא התיישבה.
ישבנו על הנדנדות בשתיקה, אבל שתיקה שאומרת כלכך הרבה מילים...
הסתכלתי עליה, ראיתי דמעות בעיניה וקמתי לחבק אותה.
הסתכלתי לה בעיניים "רע לי את יודעת?" היא אמרה "לכולנו, אל תרגישי מיוחדת" אמרתי בחיוך מנחם והיא חייכה חזרה.
ישבנו ודיברנו כל כל מיני וגיליתי ילדה מדהימה! היא כלכך חכמה ומצחיקה.
"את יודעת אני לא מבינה למה את לא מדבדת יותר בכיתה את כלכך חכמה ויש לך דעות מדהימות!" אמרתי והיא הסתכלה עליי "העולם לא תמיד מובן, אם אני רךאדבר אני רחטף, אז עדיף לי לשתוק" אמרה והחיוך שלי ירד "יש לי חולשה מיוחדת לבנות כמוך את יודעת?" אמרתי והיא חייכה אליי ושינתה נושא.
ישבנו ככה לתוך הלילה "תראי, זריחה" אמרתי לה והיא הייתה בשוק "כבר? טוב יש בית ספר, נדבר כבר" אמרה לי בחיוך ואני חיבקתי אותה ונפרדנו כל אחד לביתה