שנאה או אהבה?

שנאה או אהבה?-פרק 55

נקודת המבט של לירוי:
"לירוי מתוק, קום יש לך בדיקות" התעוררתי מקול מוכר, פקחתי את עיניי וראית את אורלי מולי מעירה אותי בעדינות, כמה שהתגעגעתי לזה, כולי עטפתי את חן הקטנה שלי.
נתתי לחן נשיקה בראש "שלום אורלי, מה שלומך?" שאלתי את אורלי "הכל טוב מתוק, מה שלומך? זה יותר חשוב" אמרה "ממש טוב, היא נותנת לי כוח" אמרתי בחיוך " ידענו שזה מה שיקרה, היא תמיד אהבה אותך, זה היה רק עניין של זמן" אמרה ואני חייכתי שנזכרתי באותו יום "ומה עכשיו? מה יהיה עכשיו?" אמרתי "תקשיב לירוי, אתה יודע כמה אני אוהבת אותך ואתה ממש כמו בן בשבילי, אבל אני מבקשת ממך לנסות קצת להרפות ממנה שתהיה שם, אני מפחדת שהיא תשקע בדיכאון ולא תלמד ותהיה כמוני, בלי השכלה ובלי עבודה כמו שצריך" אמרה.
הסתכלתי על חן, המלאך שישן עכשיו, והבנתי שהיא צודקת, היא עשתה בשבילי מספיק...
הרופא נכנס "לירוי, אתה ער? יופי, בוא צריך לבצע עוד כמה בדיקות לפני שמשחררים אותך לבית" אמר וקמתי בזהירות מהמיטה כדי שחן לא תתעורר.
נקודת המבט של חן:
"אולי תקומי כבר!" קמתי בצעקה ומקול לא נעים ודוחה "אני ערה, מי זה?" שאלתי בעיניים עצומות שהתקשתי לפתוח וראיתי מולי את אורנה עצבנית "איפה לירוי?" שאלתי "עוד כמה דקות יוצא מהבדיקות, אנחנו צריכים כבר ללכת מפה" אמרה וישר קמתי מהמיטה והלכתי לצחצח שיניים ולהחליף בגדים.
"קמת מאמי?" שמעתי אחרי כמה דקות את הקול של לירוי שכלכך התגעגעתי אליו "איך היה בבדיקות?" שאלתי "אממ, אני צריך שנייה לדבר איתך" אמר ונלחצתי "לבד" הוסיף והסתכל על אמא שלו "יצאתי" אמרה בהרמת ידיים ויצאה.
"מה קרה מאמי? משהו הסתבך?" שאלתי בדאגה והתקרבתי אליו "תקשיבי, הרופא אמר שאני לא צריך לבוא כל חודש במשך שנה, אני צריך רק לבוא בחודש בראשון ואז הוא יעביר את זה לבית חולים באיטליה" אמר ונפל לי הלב "אז מה זה אומר?" שאלתי והוא השפיל מבט "אתה רואה טעם לקשר הזה אם לא נראה אחד את השנייה?" שאלתי בכאב "אני אוהב אותך" אמר "זה לא הפתרון להכל, כבר אמרתי לך" אמרתי "אני חושבת שאני אלך" הוספתי ועבר. י אותו לכיוון הדלת "לא, חכי, את יכולה לתת לי עוד כמה שעות?"
שאל והחזיק בידי "אני לא יודעת" אמרתי "נו בבקשה" אמר בקול מתחנן "טוב" אמרתי בקול חלש והוא נישק אותי "יאללה אני מחליף בגדים ואנחנו הולכים" אמר והלך לקחת בגדים "לאן?" שאלתי והוא לא ענה "וואי, איך אני שונאת שאתה לא עונה לייי!" אמרתי ורצתי אליו ודיגדגתי אותו והוא התפתל בצחוק.
"אני הדיג'יי" אמרתי שהגענו לאוטו וחיברתי את הכבל אוקס "אבל אל תשירי הפעם" אמר "היית מת!" אמרתי והפעלתי את השיר 'סתם'של סטטיק ובן אל ולירוי עיקם את הפרצוף "אני לא יכול יותר עם השיר הזה!" אמר ואני התחלתי לשיר בצעקות "את לא חייבת לי כלום גם אם בחרת לעזוב ולקום..." והוא צחק על ההעבות פנים שלי ונשבר בפזמון והתחיל לשיר איתי גם.
הגענו למקום יפיפה עם מלא עצים והיה במרכז אגם די גדול.
"וואו! איזה מושלם פה!" אמרתי בהתלהבות והוא חייך, רצתי לכיוון האגם הורדתי נעליים וישבתי על הדק שהיה על שפת האגם.
והוא התיישב לידי "זה מקום מהמם!" אמרתי "זה המקום שלי, כאן אני בא כדי להירגע" אמר "יש לי הפתעה בשבילך" אמרתי "בשבילי?"שאל וחייך "אתה רואה פה עוד מישהו?" שאלתי בחיוך "אהה אתה זוכר את שי, החבר שלך?" שאלתי בציניות והוא גלגל עיניים "יופי, אז אהה הוא שמע אותי שרה והקלטנו בשבילך איזה שיר" אמרתי בפנים מובכות והוא חייך חיוך גדול "אפשר לשמוע?" שאל "לא, רק שתהיה בטיסה" אמרתי ונתתי לו את mp שעליו הקלטנו את השיר "אהה" צרח פתאום"אני לא מאמין שיש לי את הקול שלך מוקלט ואני יכול לשמוע אותו מתי שאני רק רוצה" אמר והתנשקנו וככה ישבנו כמה דקות בדממה.
"אני חושבת שאני אתגעגע אלייך" אמרתי בקול קטן והוא חיבק אותי ואני הנחתי את ראשי על חזהו "אני אתגעגע אלייך" אמר "תתגעגע גם לזה שהתעצבנתי עלייך?" שאלתי והוא הנהן "וגם לזה שהצקתי לך?" שאלתי והוא המשיך להנהן "וגם שהתעלמתי ממך?" אמרתי והוא שוב הנהן "זה הקסם שלך, דווקא בגלל שאת מעצבנת ומציקה ויודעת לחרפן אותי אני כלכך מאוהב בך" אמר וקירב אותי אליו "אני רוצה תמונות!" אמרתי והוצאתי את הטלפון והצטלמנו כלכך הרבה! בכלכך הרבה צורות!
"זהו, עכשיו יש לי זיכרון ממך" אמרתי "תמיד תשארי בלב שלי" אמר וחייכתי "אני אוהבת אותך, ובחיים לא תצא לי מהלב, לא משנה כמה אני אתאמץ" אמרתי והתחבקנו.
"יאללה יש לך עוד טיסה היום" אמרתי "לא רוצה שזה ייגמר" אמר לי וחיבק אותי יותר חזק "גם לי אהבה שלי, אבל אמא שלך תשרוף לי את הגבות, אז קום" אמרתי והוא צחק וקמנו לאוטו.
הנסיעה הייתה שקטה, שמעו רק את הרעש של הרוח.
הגענו לבית שלי, "אז זהו?" שאלתי בלחש "זהו" אמר "תשכח אותי" אמרתי "אי אפשר לשכוח אותך" אמר "אז תתאמץ, אל תתקע את החיים שלך בגללי" אמרתי ויצאתי מהרכב והוא יצא אחריי "לא, את לא הולכת ככה" אמר וירדה לי דמעה ונעצרתי במקום "די, לירוי אל תעשה לי את זה יותר קשה" אמרתי חנוקת דמעות "לא! אני לא מוכן לזכור אותך ככה" אמר בחצי צעקה ובא לעברי "די, אהוב שלי די" אמרתי, ליטפתי את פניו.
הוא חיבק אותי חזק, בכיתי בין זרועותיו, התאמצתי להתנתק מזרועותיו הסתובבתי בלי להסתכל אחורה ונכנסתי לבית.
ברגע שסגרתי את הדלת פרצתי בבכי מר.
זהו, זה באמת נגמר.