שנאה או אהבה?

שנאה או אהבה?- פרק 44

"אני יכול לשאול למה הדרדת בלימודים ברמה כזו?" שאל "אני לא יודעת, כל מיני סיבות, אבל מה אתה דואג? אני משלימה את הכל בשבוע" אמרתי "אני סומך עלייך, ממה שהספקתי לשמוע ממורים יש לך הרבה פוטנציאל" אמר ואני גיחחתי "פוטנציאל, מילה מיותרת בשפה העברית, ואני גם יודעת שאתה אומר את זה לכל מי שמדרדר בלימודים כדי שלא יפרוש, אז אל תעשה עליי את הטריקים האלה, אם אני אומרת שאני אשלים אז אני אשלים" אמרתי והוא חייך "אמרו לי אנטלגנטית אבל לא ידעתי עד כמה, אני באמת סומך עלייך" אמר "אורלי" צעק למסדרון ואמא נכנסה למשרד והתיישבה "יש לך בת מבריקה ואני סומך עליה שתשלים את כל החומר, אבל בחייאת שתתחיל לבוא לבית ספר" אמר ואמא הנהנה ויצאנו מהמשרד.
"מנהל תמציתי יש לכם" אמרה "כן..." אמרתי "שמעת אותו, ממחר אין לך חיסור אחד, הבנת?" אמרה בטון מחנך "כן המפקדת" אמרתי בהצדעה והלכנו לבית לסדר את שאר הדברים.
אולי אמא צודקת, באמת שהפסדתי הרבה בגלל כל מה שקרה איתי, אני רוצה לחזור להיות נורמאלית בלי כל השטויות האלה בצדדים, די נמאס לי, אני רוצה להגיע למקום אחר בחיים שלי, אני לא רוצה לגמור כמו אמא.
פתחתי את הטלפון אחרי שלא נגעתי בו יומיים מאז מה שקרה וראיתי כלכך הרבה הודעות אבל מחקתי את כולם, לא היה לי כח לאף אחד, חוץ מהודעה אחת שהייתה ממספר בלתי מוכר "את חן כהן?" היה כתוב 'מי זה' חשבתי לעצמי "כן, מי זה?" שלחתי וחיכתי כמה דקות שיענה אך לא הייתה תשובה 'מוזר' חשבתי לעצמי.
סגרתי את הטלפון ונכנסתי להתקלח, יצאתי ונכשכבתי על המיטה גמורה מעייפות ואז המחשבות קפצו לבקר, 'זובי את נרדמת עכשיו' אמרו ולא נרדמתי כל הלילה.
שמעתי את אמא נכנסת בדלת "אני ערה" אמרתי וקמתי מהמיטה "המשיח הגיע?" שאלה בציניות "יש מצב" אמרתי והיא צחקה ויצאה מהחדר.
"בן בן, בוקר קום" אמרתי לבן בקרירות כשניכנסתי לחדר ומיד יצאתי.
הבוקר היה באווירה של דיכאון, ועברה בשקט שממש לא הייתה אופיינית למשפחה שלנו.
וככה היה כל היום, הייתי באוזניות מנותקת מהעולם עד שהייתה השעה שהייתי צריכה ללכת להביא את בן מהגן.
בדרך לגן פתחתי את הטלפון וראיתי עוד הודעה מהמספר של אתמול "אבא שלך, אפשר לדבר?" מיד נעצרתי במקומי, 'עוד אידיוט מנסה לעבוד עליי 'רק אותו אני צריכה על הראש שלי עכשיו...' חשבתי לעצמי וסגרתי את הטלפון, אני ממש לא מתכוונת לענות לו