שנאה או אהבה?

שנאה או אהבה?- פרק 25

מה? האוכל שלי עד כדי כך גרוע שברחת ככה?" שאלה רחל וסגרה את הדלת "לא ראית מה הם עשו לי אתמול?" אמרתי והיא התקדמה לכיווני "ראיתי, ואת יודעת מה, אני מכירה את לירוי כבר כמה שנים טובות ואני יודעת שהוא עשה את זה רק כדי להגן עלייך"אמרה "זה היה מקנאה, הוא לא רוצה שאני אצא עם אחרים אם זה לא איתו..." אמרתי ונראה כאילו לא הייתה מופתעת "אני לא חושבת שזה זה, נראה לי שיש משהו יותר גדול מזה, כדאי לך לבדוק את זה" אמרה ויצאה מהדלת.
פתחתי את הטלפון שלי אחרי שלא נגעתי בו כל היום והיו בו שתי הודעות
ירון: "את עוד חייבת לי הסבר על אתמול, מה עשיתי? מה אמרתי? נפגעת ממני?"
הייתי כלכך עצבנית עליהם, מה הוא כבר עשה ללירוי? אני מאמינה לרחל הרי היא מכירה אותו הרבה יותר ממני אבל עדיין, אני לא מבינה מה קורה...
חן: אני יודעת, תגיע לבית ספר עוד שעה ככה ואני אסביר לך הכל
ולא תרחטי לבדוק את ההודעה השנייה.
התלבשתי זריז ויצאתי מהחדר.
נשמתי עמוק לפני שירדתי במדרגות והדעתי לקומה התחתונה לכיוון דלת הכניסה.
"לאן?" שאל לירוי "לא עיניינך" אמרתי והמשכתי להתקדם מבלי להתייחס אליו יותר מדי "אני מקווה שאת לא יוצאת אליו עכשיו" אמר וקם ממקומו, אבל היה מאוחר מדי לחסום אותי כי כבר הייתי בכניסה וטרקתי את הדלת מבלי לענות לו.
הוא יצא אחריי ונעמד מולי "אולי די עם זה, זה שאתה יותר גבוה לא אומר שאתה קיר"אמרתי והלכתי מסביבו והוא תפס לי את היד וסובב אותי קלות "את לא מבינה שאני לטובתך?" שאל "די, תן לי ללכת, אני בסך הכל צריכה קצת שקט" אמרתי בלחש ובקול עדין והוא שיחרר את ידי באופן מפתיע ויצאתי מהשער שהוא עוד מסתכל עליי.
הסתכלתי עליו במבט אחרון ויצאתי.
נקודת המבט של רוי:
לירוי נכנס לבית וטרק את הדלת בעצבים.
הוא הלך במהירות לכיוון החדר שלו וטקק גם את הדלת שם.
"רוי, מה יש לחן? היא מתנהגת מוזר בזמן האחרון, ובקושי מתייחסת אליי" אמר בן במבט עצוב ואני קמתי אליו והתכופפתי לעברו "בןבן אתה יודע, לפעמים גם לחן קשה, וגם לחן עצוב, ושזה קורה צריך להניח לה להתחרפן בשקט והיא תחזור לעצמה כבר לבד" אמרתי בחיוך ונשקתי לו על המצח "אבל אני פה" פתאום אמרה יערה ואני חייכתי והנהנתי.
"בוא נלך לשחק, ראיתי אותך ואת לירוי משחקים בפיפא ובא לי גם, תלמד אותי?" אמרה ובן הנהן והם הלכו לחדר המשחקים.
חזרתי לאכול 'אני חייב לחפש עבודה חדשה' חשבתי לעצמי וצלצול פעמון קטע את מחשבותיי "רגע" צעקתי וקמתי לפתוח.
פתחתי את הדלת ונעצקה נשמתי