שנאה או אהבה?

שנאה או אהבה?- פרק 43

הסתכלתי עליו והוא השפיל את מבטו, החזרתי מבטי אל אורנה והיא הסתכלה עליי במבט מרוצה ואני נשרפתי מבפנים.
"אבל אני לא רוצה" אמרה יערה "למה מתוקה שלי? יהיה לך כיף שם" אמרה אורנה והתכופפה אליה "כי החברים שלי פה" אמרה בקול המתוק שלה "יהיה לך הרבה חברים גם שם" אמרה, הרימה אותה והתקדמה אל לירוי "טוב נראה לי שאני אלך" אמרתי וסימנתי לרוי שאנחנו צריכים ללכת עם העיניים "לא, אל תלכי" לחש לי לירוי "אמא את יכולה להביא לי פיצה?" אמר והיא הנהנה ומיכאל אורנה ויערה יצאו מהחדר "רוי רד עם בן, אני שנייה באה" אמרתי "עלה" אמר רוי לבן והוא קפץ עליו והם יצאו מהחדר "אני מצטער שהיית צריכה לשמוע את זה ממנה" אמר "ידעת את זה לפני" שאלתי והיה שקט "אני מבינה" אמרתי "לא את לא מבינה, הם ביטלו את המעבר, אבל בגלל המצב הם רוצים אותנו קרוב" אמר "בסדר, תיסע, באמת אין לך מה לחפש בארץ, יש לך יותר עתיד באירופה" אמרתי "אני כבר לא מחפש, מצאתי" אמר וירדה לי דמעה מהלחי "מה עכשיו?" שאלתי והוא שתק "כמו שהבטחתי לך, אני אהיה איתך פה עד שתבריא, ואחר כך אתה כבר תחליט מה אתה רוצה לעשות בקשר אלינו" אמרתי "אני רוצה שתהיי איתי" אמר "אני פה, אתה רואה, אני עדיין פה" אמרתי והשפלתי מבטי "אני לא רציתי לפגוע בך" אמר "לא פגעת בי, אבל מה חשבת שיהיה? שאני אקרע שערות ואגיד לך לא לנסוע? שאני אתחנן לבוא איתך? אתה יודע שאני לא כזאת..." אמרתי בתנועות ידיים מוגזמות ועצרתי את הדמעות שהתחננו לצאת "אני לא יודע" אמר והשפיל מבטו "אני אבוא מחר" אמרתי ויצאתי מהחדר.
ההליכה במסדרון הרגישה כמו נצח, המחשבות לא הפסיקו להתרוצץ במוחי, מה אני אמורה לעשות עכשיו? לאבד את אהבת חיי? עד שהיה לי אומץ להודות בכך... עוד פעם הגורל או היקום או מה שזה לא יהיה רומז לו לא להיות ביחד ושוב הכל באשמתי כי אם הייתי עוצרת את זה בזמן, הוא לא היה מגיע לכאן והכל היה מתבטל אוף אני כזאת סתומה! .
הנסיעה הביתה עברה בדממה "ומה עכשיו? יערה תעזוב את הגן?" שאל בן ואני החנקתי דמעות "כן יפה שלי, אבל אל תדאג יהיה לה הרבה חברים שם" אמרתי "אבל אני לא רוצה שהיא תלך" אמר "גם אני" לחשתי.
העלנו את כל הציוד על המכונית מהבית של לירוי.
גיליתי שהבית החדש שלנו היה ממש קרוב לבית שלו, אז עכשיו אני גם אצטרך על בוקר לראות את הבית שלו... טוב בית לשעבר...
הבית החדש קצת יותר גדול מהקודם, לפחות זה.
סידרתי את הדברים שלי וראיתי את הבגדים שלבשתי ביום הראשון שתפסתי ללירוי בביצים, חייכתי לעצמי ודמעה אחת הצליחה לברוח.
'כלכך הרבה זכרונות בכלכך מעט זמן' חשבתי לעצמי ואמא נכנסה לחדר "נו? איך הבית החדש?" שאלה בחיוך "אש" אמרתי בעצב והמשכתי לסדר את הדברים בארון "שמעתי על לירוי" אמרה "מה אני אמורה לעשות עכשיו? תמיד יש לך פתרונות" אמרתי לה "הפעם אין לי, לפעמים אין פתרון אבל כדאי שתתחילי לדאוג לעצמך קצת, התקשרו אליי מבית ספר..." אמרה ואני השפלתי מבטי "יש לשתינו שיחה עכשיו בואי" המשיכה "עכשיו?" שאלתי מופתעת "כן" אמרה ויצאנו לכיוון בית ספר.
הגענו לבית ספר ובמקרה ראינו את עדן וליטל והם ישר רצו לחבק אותי כאילו אני איזה שבויה מהשטחים "מאמי! התגעגתי" צעקה ליטל ואני חייכתי "זה נכון מה ששמעתי? על לירוי..." שאלה עדן "כן, אבל הוא יהיה בסדר, אגב אנחנו צריכות לדבר" אמרתי לה "חייבות" אמרה "טוב מתוקות יש לי שיחה עם המנהל wish me luck" אמרתי והם החזיקו לי אצבעות.
הלכנו לחדר מהנהל וממש לא חששתי כי זה צביקוש! אני חולה עליו והוא עליי.
"תיכנסו" אמר לי ולאמא איך שראה אותנו מתקרבות למשרד "אז מה קורה?"שאלתי את צביקה והתיישבנו "הכל טוב מה איתך?" שאל חזרה "יהיה טוב" אמרתי "ומה עם הלימודים?" שאל "וואלה מצויין, למסור להם ד"ש?" אמרתי כמו איזה ערסית והוא צחק "את צריכה לבוא אליהם כדי למסור להם" עקץ "יפה" אמרתי "זהו? סיימנו עם המשחק הקטן שלך?" אמר "כן" אמרתי "יופי" אמר "אורלי, הייתי שמח לדבר קודם עם חן, לנסות לפתור את זה לבד, תוכלי לצאת לכמה דקות?" שאל בנימוס "כן, אין בעיה, גם אני מאמינה שלא כל דבר צריך לערב הורים" אמרה אמא וקמה מהכיסא "יש לנו פה בצד פינת קפה, תרגישי חופשי" אמר ואמא יצאה מהמשרד.