שנאה או אהבה?

שנאה או אהבה?- פרק 39

נקודת המבט של לירוי:
"לירוי" התעוררתי מהקול המתוק של בן "בן?" שאלתי בנמנום "חן למטה, ונראה שכואב לה" אמר ואני לא הבנתי על מה הוא מדבר "תספר לי מהתחלה, מה קרה?" אמרתי והושבתי אותו לידי במיטה "הכל היה בסדר, נשארנו ליום שלנו היום, ואז נכנס איזה מישהו בדלת, והיא אמרה לי להישאר בחדר הילדים אבל בכל זאת הצצתי למטה, וזה נראה שלא טוב לה, אתה יכול ללכת לבדוק? אני מפחד שהיא תכעס עליי" אמר במהירות כאילו הוא ממש פחד "זה בסדר, אני חושב שהיא תהיה בסדר הרי אחותך תמיד בסדר לא?" אמרתי בעצבים עוד על הבוקר "די, לירוי, היא נראית לא טוב שם" אמר בן בדאגה "טוב אני ארד" אמרתי ואפילו בלי ללבוש חולצה קמתי.
כשהלכתי במסדרון בחוסר חשק שמעתי את הקול שלה, היא סובלת, הקטנה שלי סובלת, מה קרה לה? התחלתי להיכנס ללחץ ולרוץ, ירדתי במהירות במדרגות ונעצרתי כשראיתי אותה על הרצפה נאבקת במישהו, 'מי זה?' חשבתי שהתחלתי לרוץ בכל הכוח לעברו.
"חן?" צרחתי והעפתי אותו ממנה "בן של זונה!" צרחתי כשראיתי את ירון.
נתתי לו אגרוף בכל הכוח לפרצוף המכוער שלו.
הוא ניגב את הדם שיצא לו מהאף "עכשיו אתם ביחד?" שאל והסתכל עליי עם פרצוף שונא "מה אתה חושב שאתה עושה?" צרחתי עליו "לוקח את מה ששלי" אמר בלחש ונתן לי אגרוף לבטן, ואני התקפלתי ונפלתי על הרצפה, הוא ישב מעליי והתחיל להכות אותי בפנים אך אכשהו הצלחתי להתגבר עליו והוא היה מתחתי.
התחלתי להכות אותו חזק עד שחשבתי שלא יכול לזוז יותר.
ראיתי את חן יושבת בצד עם ברכיים מקופלות, בגדים קרועים ובוכה מכונסת בעצמה, קמתי ממנו וניגשתי אליה "יפה שלי, את בסדר?" שאלתי אותה כשליטפתי את שערה אך היא נרתעה ממגעי "זה אני, דיי" אמרתי ועטפתי אותה, היא הרימה את מבטה וניסתה להגיד משהו.
לפני שהספקתי לשמוע מה אמרה ירון קפץ עליי מאחור והפיל אותי לרצפה.
הוא השכיב אותי על הרצפה והחזיק בשתי ידי והידק אותם לרצפה.
"אתה יודע מה הבעיה באהבה? היא מחלישה אותך! היא גורמת לך לאבד את כל הכח שיש לך רק בגלל איזה בכי רעשל בחורה, לא חכם" אמר והתחיל להכות אותי.
חושך.
נקודת המבט של חן:
כשראיתי שהוא מרביץ ללירוי בלי לחשוב פעמיים קפצתי עליו מאחורה, התחלתי לנסות להגיע אליו, אך הוא העיף אותי על הרצפה בכח "אל תדאגי מותק עוד מעט התור שלך" אמר ופחדתי כמו שלא פחדתי מעולם.
לירוי איבד הכרה, "תראי את החבר החלש שלך, כל הכח שלו זה רק פוזה מסריחה, עכשו תורך גברת בתולה חסודה" אמר והתקדם לעברי "לא, לא, אני מתחננת דיי" אמרתי כשניסיתי ללכת הכי רחוק אך הגעתי לקיר.
הוא התכופף לעברי "דיי, מאמי בואי ננסה להנות מזה" אמר וליטף את פניי מה שהעביר צמרמורת בכל גופי "אני טוב בזה" אמר והחל לנשק אותי.
הוא התחיל לנסות להוריד לי את החולצה וכשראה שהתנגדתי הוא פשוט קרע אותה.
פתאום הדלת נפתחה ורוי ויערה נכנסו בדלת "חן!" צעק רוי והעיף את התיק של יערה לרצפה ורץ לעברי, הוא תפס את ירון והעיף אותו על הרצפה ונשכב מעליו, הוא החל להרביץ לו באטרף מטורף כמו שתמיד היה מרביץ עם אגרופים חזקים עד שאיבד הכרה.
רצתי ליערה ולקחתי אותה משם עם שארית הכוחות שלי, היא הייתה בשקט, אהבתי שהיא מבינה סיטואציות ואיך להתנהג בהם, הכנסתי אותה לחדר וישבתי איתם בפנים "מה קרה חן?" שאל בן בדאגה "כלום יפה שלי, הכנת את המשחק?" אמרתי בחיוך מאולץ "כן" אמר בהבנה והפעיל את המשחק.
אחרי כמה דקות נשמעה דפיקה בדלת "במשטרה לקחה אותו אתם יכולים לצאת" אמרה ליטל ואני ישר קפצתי עליה בחיבוק.
"מה עם לירוי?" שאלתי אחרי כמה דקות "תכף יבוא האמבולנס לקחת אותו" אמרה ואני פצחתי עיניים "אמבולנס?!" שאלתי בלחץ ורצתי לסלון, ראיתי אותה שרוע על הרצפה שכולו מדמם "לירוי" אמרתי ונפלתי על הרצפה "את בסדר?" שאל בלחש עד שכמעט לא שמעתי "זה ממש לא מה שחושוב עכשיו, איפה כואב לך?" שאלתי בהיסטריה "קצת הראש אבל יהיה טוב, העיקר שאת בסדר יפה שלי" אמר וליטף את פניי וירדה לי דמעה "למה את בוכה? תפסיקי זה עושה לי כואב" אמר ואני נשכבתי עליו.
אחרי כמה דקות שניסיתי לא לבכות צוות מדא העיפו אותי ממנו ואני נאבקתי אך זה לא עזר כי רוי תפס אותי עד שלקחו אותו.
איך שהם יצאו מהדלת נפלתי על הרצפה ורוי עטף אותי וחיבק אותי "הכל באשמתי!" צרחתי בבכי "דייי, זה ממש לא באשמתך" לחש לי רוי.
"בוא נלך אליו!" אמרתי בלחש אחרי כמה דקות ורוי הנהנן וקמנו מהרצפה "אולי תחליפי בגדים קודם?" אמר לי רוי ואני כבר שכחתי שכמעט נאנסתי היום "כן, כדאי" אמרתי והלכתי מהר להחליף בגדים ויצאנו.
כל הנסיעה הייתי על קוצים וליטל חיבקה אותי אבל לא יכלתי לדבר עם אף אחד או לחשוב על שום דבר.
הגענו לבית חולים ורצתי בהיסטריה לקבלה "סליחה איפה לירוי?" אמרתי בהיסטריה "לירוי מה?" אמרה בקול אדיש ומעצבן "לירוי פלדמן" אמרתי "קומה שלישית, פנימית ג' " אמרה ורצנו למעלית.
הגענו לקומה והיה שם מלא רופאים ואחיות שרצו לאותו החדר ואני ניסיתי לעצור אחד מהם אך אף אחד לא התייחס אליי.
אחרי כמה שעות שישבנו בחוסר ידיעה ראינו את אמא מגיעה ואני רצתי אליה וחיבקתי אותה "אמא, הוא בפנים אני לא יודעת מה איתו, תעשי משהו!" אמרתי בבכי "אני אלך לבדוק" אמרה ודיברה עם אחות שבדיוק עברה, אחרי שדיברה איתה כמה דקות היא חזרה.
"נווו" חזרתי בחוסר סבלנות "אסור לה להגיד כלום, אבל תכף יצא רופא לדבר איתנו" אמרה וישבה לידנו.
"ליטל אולי תלכי, עברת יותר מדי היום" אמרתי לה "אני רוצה להישאר פה עם רוי" אמרה וייבקה אותו "מאמי אני אהיה בסדר, את צריכה לקום מחר לבית ספר, אני אהיה בסדר" אמר ונשק למצחה "בטוח?" שאלה והוא הנהן, הם התנשקו והיא הלכה.
אחרי שעתיים בערך יצא אלינו רופא "אתם המשפחה של לירוי?" שאל "סוג של" אמרה אמא "אני יכול לדבר רק עם משפחה" אמר "אין לו משפחה בארץ" אמרה אמא "טוב בסדר, אז ככה, יש ללירוי דימום פנימי בראש, אבל הוא הגיע הזמן והצלחנו להוציא אותו מזה, יש לו עוד כמה שברים בגוף, בנתיים הוא חסר הכרה" אמר וירדה לי דמעה "הוא יהיה בסדר?" שאלתי בחשש "כרגע עוד לא יודעים כלום, אבל הוא יצא מכלל סכנה" אמר וירדה לי עוד דמעה "אפשר להיכנס אליו?" שאלתי רועדת מבכי "כן" אמר והוביל אותנו לחדר.
נכנסנו לחדר שלו וראיתי אותו שוכב במיטה כולו מלא חבלות עם מלא תחבושות על הראש וגבס כמעט בכל הגוף.
הביתי בו כמה דקות ופרצתי בבכי מר.