שנאה או אהבה?

שנאה או אהבה?- פרק 49

נקודת המבט של לירוי:
היא טרקה את הדלת וליבי התכווץ, ירדה לי דמעה.
נעמדתי כמה דקות מול ביתה, דלת הרכב עדיין הייתה פתוחה, הטלפון שלי לא הפסיק לצלצל, וכלהגוף כאב לי, לא יכלתי לזוז.
"לירוי? אתה לא אמור להיות כבר במטוס?" פתאום שמעתי קול מוכר מאחוריי "אחי?" אמר רוי וחיבק אותי, והדמעות לא איחרו לבוא "אתה יודע, אני מכיר את חן, היא פייטרית, היא יכלה להילחם, היא ידעה שאני לא אגיד לה לא, אז למה היא וויתרה עליי?" שאלתי את רוי אחרי כמה דקות כשהתנתקנו מהחיבוק "אחותי היא חידה, אבל רק דבר אחד אני יודע, היא אוהבת אותך והיא עשתה את זה בשבילך" אמר ותפסתי את הראש "מה בשבילי מה? אני לא יכול לנשום בלעדיה" אמרתי כאוב "דיי אחי, זה כבר נגמר, עוד חודש אתה חוזר לביקור, ואולי היא תשנה את דעתה" אמר "אני מאוד מקווה" אמרתי .
נפרדנו בחיבוק חברי, נכנסתי לאוטו ונסעתי למקום הנחיתה של המטוס שלנו.
"איפה היית? אתה יודע כמה זמן חיכינו לך? למה אתה לא עונה?" תקפה אמא בשאלות "אמא, אל תחפרי, אני פה, אפשר לטוס" אמרתי בקרירות ונכנסתי למטוס, התיישבתי על המושב שלי ושמתי אוזניות.
"לירוי אהוב שלי, אתה לא יודע עד כמה אני כבר מתגעגעת אלייך" שמעתי את הקול של חן שברקע הייתה המנגינה של השיר דמעות של אושר.

"זאת הייתה אשליה שזמנה כבר עבר
זו בדידות שנוצרה וכאב שנשאר

שאותה האחת שהייתה לי בלב
ועדיין ישנה והכאב לא עוזב
אנשים טוענים שהזמן יעבור
יעשה את שלו אבל אני עוד שיכור
מאותן התמונות ששוקעות שם בראש
שרציתי לשכוח וגורמות לי לחשוב

דמעות של אושר לא זולגות מעצמן
להיות קרוב אלייך להיות אחד מבין מכולם
דמעות של אושר לא זולגות מעצמן
להיות קרוב אלייך להיות אחת מבין אלפי האנשים שבחייך

השעות לא עוברות נסדקות בחלון
וקשה כבר נמאס לא מצליח לנשום
כי קפא עולמי בו ביום שעזבת
ובלילה מתכסה לי לבד... לבד

אם היה לי סביב מעט מקום לחבק
להביע קצת רגש אז הייתי אומר
שהאור משקר הוא כבה כה מהר

דמעות של אושר לא זולגות מעצמן
להיות קרוב אלייך להיות אחד מבין מכולם
דמעות של אושר לא זולגות מעצמן
להיות קרוב אלייך להיות אחת מבין אלפי האנשים שבחייך"

אני שומע את השיר הזה שוב ושוב ושוב בוהה מהחלון, למרות שאין שם כלום, אבל לא רציתי לראות אף אחד, לא רציתי לשמוע אף אחד רציתי לשמוע רק אותה.
הגענו לאיטליה, לא יכלתי להסתכל על כלום רק רציתי ללכת לבית ולישון חודש.
~כעבור חודש~
היום שחיכיתי לו הגיע, אני סוף סוף הולך לראות אותה, כל יום שעבר כאב לי בחזה כל רגע בלעדיה הוא רגע מבוזבז, בחודש הזה הסתגרתי בחדר לא יצאתי לשום מקום, לא ראיתי אף אחד, רק עם השיר "דמעות של אושר" מאת חן כהן אהובתי, ועם התמונות שנשארו ממנה.
נקודת המבט של חן:
עבר חודש, הוא אמור לבוא היום, אני מתרגשת, כל יום שעבר בלעדיו היה יותר קשה מקודמו, היה רגעים שהתפתלתי בכאבים של געגוע, ושינה... חה הצחקתם אותי, המחשבות לא מניחות לרגע.
קמתי לעוד בוקר, התחלתי לקום לבד כי אמא הבינה שאני לא ממש ישנה, הלכתי לבית הספר הכל היה רגיל.
ישבתי על הספסל המיתולוגי שלי ושל לירוי שלא זכינו לשבת בו ביחד.
"מאמי, אולי די לבהות בתמונות האלה?" אמרה לי ליטל וחיבקה אותי "כן, די מאמי, גם ככה הוא צריך לבוא היום" אמרה עדן וחיבקה אותי מצד שני "ואם הייתי אומרת לך להפסיק לחשוב על רוי?" פניתי לליטל והיא השפילה מבט "ולך לשכוח את ליאור?" פניתי לעדן (ליאור מהחבורה שהייתה ללירוי, והוא ועדן עכשיו ביחד) והיא גם השפילה מבטה "את צודקת" אמרה ליטל ונשמע הצלצול.
הלכתי למעבדה עם הראש ברצפה ולרגע הרמתי את ראשי וראיתי אותו מולי, שפשפתי את עיניי לבדוק אם המוח שלי לא מתעתע בי, והוא עדיין מולי, ודמעה בודדה זלגה על לחיי והוא רץ אליי במהירות ונעצר מולי ומחה את דמעתי, מיד עזבתי את כל הספרי שהיו בידי והם נפלו בחוזקה על הריצפה.
חיבקתי אותו הכי חזק שאני יכולה ובכיתי כמו שלא בכיתי אף פעם, דמעות של אושר.
התנתקו, "איך אתה מרגיש?" שאלתי "חרא, ואת?" אמר "חרא" אמרתי וצחקתי "התגעגעתי אלייך" צעקתי וחיבקתי אותו שוב והוא עטף אותי בזרועותיו.
וככה עמדנו אני לא יודעת כמה זמן אבל לא רציתי לעזוב, עד שהוא פה...
"מאמי אני צריך באיזשהו שלב ללכת לרופא" אמר תוך כדי חיבוק "צודק" אמרתי ושחררתי את זרועותיי ממנו, עמדנו אחד מול השניה והוא תפס בידי ומשך אותי אליו לנשיקה ארוכה ומתוקה.
התנשקנו כמה דקות, שהרגישו כמה שניות, לא רציתי שילך "יאללה מאמי לך לבדיקות" אמרתי "אולי תבואי איתי?" אמר "מה חשבת?" אמרתי בחיוך והוא גם חייך והלכנו לבית חולים.
"אני לא מבין מה קרה, המצב שלו הדרדר בצורה יוצאת דופן" אמר הרופא אחרי סדרת בדיקות "אני לא מבינה, הוא אכל טוב, הוא נח אני לא מבינה איך זה קרה" אמרה אמא של לירוי "זה לא משהו שהרופאים באיטליה לא יוכלו לעזור, אבל כדאי שתשימו עליו עין יותר מהרגיל" אמר הרופא ויצאנו מבית החולים.
"חן מתוקה, אולי תרצו לבוא אליו כל המשפחה שלך לארוחת ערב?" שאלה אורנה "אממ" אמרתי והסתכלתי על לירוי והוא הנהן "כן, למה לא" אמרתי "מעולה, אז בשמונה אצלנו בבית" אמרה "אוקיי, ביי אהוב שלי" אמרתי וחיבקתי את לירוי "לאא, אל תלכי" אמר והצמיד אותי אליו "דיי, ניפגש בערב" אמרתי ונשקתי ללחייו.
נכנסתי לבית והודעתי על ארוחת הערב וכמובן שכולם שמחו והתחילו האירגונים.
~20:00~
"איך אני נראית?" שאלתי את אמא בכניסה לבית של לירוי "מושלמת כמעט כמו אמא שלך" אמרה וחייכיתי "שלום" אמרה אורנה ונכנסנו.
אחרי הרבה שלומים ישבנו לאכול והאווירה הייתה באמת טובה.
"אז מה חן, מה את מתכננת לעשות אחרי הצבא?" שאל צביקה "האמת ללמוד פסיכולוגיה" אמרתי והסתכלתי על לירוי והוא חייך אליי והחזיק את ידי.
"אמא, אני רוצה לספר לך משהו" אמר פתאום לירוי והסתכלתי עליו במבט מבולבל "החלטתי להישאר בארץ" אמר ונחנקתי מהאוכל שהיה בפי "אתה לא!" אמרתי נחרצות והוא הסתכל עליי במבט מבולבל "אני כבר החלטתי" אמר.
תפסתי בידו ומשכתי אותו למרפסת "תגיד לי, מה אתה עושה?" שאלתי בעצבים