שלושת הפרשים חלק 2

פרק 25 | ייאוש ההפסד

פרק 25 | ייאוש ההפסד

ישבנו ברכב. הפעם הייתי ליד כיסא הנהג.

מרקו קבר את ידיו בתוך שיערותיו בניסיון לחשוב על פתרון. לוסי, הפרשית היחידה שמסוגלת להעביר אותנו לגהנום בשביל לקחת את האבן מהאן, שנהפך לשטן החדש, חלשה בשביל לעשות דבר. אין לנו דרך לתקשר עם האן. אין לנו דרך להגיע בכלל אל האן. ואם התיאוריה של מרקו ות'ורן נכונה, והדלס יכול לראות דרך העיניים שלנו, הוא כבר בדרך אל הגהנום.

"הפסדנו." מרקו אמר והוריד את ידיו מראשו, מניח אותם בזהירות על ההגה.

הסתכלתי עליו. "מר –"

"אנחנו הפסדנו, כריס." הוא הכריז. "הדלס בדרך לגהנום, לקחת את החלק השני מהאן."

"יש עדיין את החלק השלישי." אמרתי לו והרמתי את הדף אל מול עיניו של מרקו. "רואה? הגולגולת הזו. אם נצליח להבין מה זו הגולגולת הזו," הצבעתי על ציור הגולגולת. "אנחנו נקדים את הדלס."

"תפסיק. היה לנו גם את הדף לפני הדלס ותראה איפה אנחנו עכשיו, כריס." הוא היה מיואש. "אנחנו מפסידים בקרבות עם פרשי האופל שוב, ושוב ושוב." הוא הכה את ההגה. "הגורל נמצא עם הדלס."

נאנחתי והשענתי את הראש על החלון. "אז – אז זה הכל? זה יהיה הסוף של כל החיים בכל המימדים?"

הוא הפנה את ראשו אליי. "יש לך רעיון אחר?" הוא משך באפו.

"לא לוותר." הזדקפתי מיד. "הפסדנו בקרבות. לא במלחמה."

ת'ורן היה שקט לאורך כל השיחה. הוא הסתכל על החלון ונראה כי המחשבות על אביו לא פסקו להגיע.

"מרקו, אני יודע כמה אתה מפחד מהחרב הזו –" התכוונתי להגיד אך הוא קטע אותי כשהניח את כף ידו על גרוני והחל ללחוץ עליה.

ת'ורן מיד הזדקף. "עזוב אותו, מרקו." הוא אמר.

התחלתי להרגיש את המחנק, הרגשתי שפניי מתחילות להאדים. "מה אתה יודע על פחד, ילד?" הוא היה זועם. נתן לרגשות ולפחד שלו להוביל אותו ואת מעשיו.

"אני.. יודע – ש-שאסור להיכנע לו." אמרתי בקול חנוק, כשפי פעור בניסיון לנשום. החלטתי לא להחזיר מלחמה, יכולתי להכות את מרקו, אבל מריבות בינינו זה בדיוק מה שהדלס חיכה לו. מרקו הזיע ושפתיו רעדו.

"עזוב אותו!" ת'ורן קרא בקול ומרקו מיד שחרר אותי. לקחתי נשימות עמוקות והשתעלתי בכבדות, גופי רטט ומרקו התנשף. הרגשתי בגוש שחוסם את קנה נשימתי למרות שידיו כבר נרפו מגרוני. פתחתי את הדלת ונפלתי על הרצפה.

"כריס," ת'ורן קרא אך כבר קמתי על רגליי והלכתי רחוק מהרכב. נשימתי לאט לאט החלה להסתדר. גופי היה כבד יותר ונתתי לרגליי לקחת אותי לכל מקום שיבחרו. לאחר כמה דקות של הליכה, ראיתי את הכניסה אל יער סקייווד. נכנסתי לשם וירקתי על הדשא לאחר כמה השתעלויות רצופות.

התמוטטתי על הרצפה כשגופי רועד. האדמה חדרה דרך אצבעותיי ודמעותיי החלו להרטיב אותה. השענתי את ראשי לאחור והתיישבתי ליד גזע עץ. התפרקתי בבכי כשחשבתי על אביו של ת'ורן, על כל הכפר שנחרב בגלל החרב הטיפשית הזו.

נשמתי עמוקות ועצמתי את עיניי. נותן למחשבותיי ולנשימותיי העמוקות להרגיע אותי. לאחר בערך כעשר דקות, שהגודש בגרוני כבר חלף והכאב כמעט נעלם, החלטתי להמשיך ללכת אל תוך היער כשאני יודע לאן מועדות פניי כעת.

השמיים הכהים החלו להתחלף בשמי הבוקר, הצבע הכהה הבהיר והכוכבים החלו להיעלם. לפני שהגעתי אל קרחת היער הידועה, השמש כבר החלה לזרוח וחשבתי לעצמי האם חבריי מחפשים אותי. ככל שהמשכתי לחשוב על כך הבנתי שאולי אני לא אמור לקרוא למרקו חבר.

הוא אגרסיבי מאוד ונראה שמעשיו פועלים לפי עברו. העבר שבו הייתי קשור. לאחר כמה דקות הגעתי לשם, אל הריסות המכון. זה הזכיר לי את היום בו נהרס, כיצד פרקר פיצץ את המכון הזה לרסיסים. כיצד כל הנשמות האבודות בו נהרגו. התקרבתי אל ההריסות, המרצפות שהיו על הקירות היו מנופצים לכל אורך ורוחב האזור. הקירות נפלו זה על זה בסדר אקראי ולפעמים יצרו צורות בנפילתם.

הלכתי בזהירות בין שברי הזכוכיות כשלפתע קצה הנעל שלי נחבט בחפץ מרובע. כשהסתכלתי על הרצפה, ראיתי תמונה. תמונה ממסוגרת בעץ שכבר היה שחור מפחם. הזכוכית התנפצה וסדקה את התמונה הישנה. התכופפתי אליה וישבתי על ברכיי כשאני מביט מבט ממושך בתמונה.

הם היו נערים, מחובקים ומחויכים. התמונה הזו הזכירה לי את התמונה שיש אצלי בתיק, יחד עם כולם. יחד עם ג'ו. הם היו חיילים מהמכון, חיילים שנהרגו.

"זה עצוב, נכון?" זיהיתי את הקול מאחוריי.

הסתכלתי במהירות. שיערו כבר כמעט והיה אפור לגמרי, הפעם בקצהו החלו להופיע שיערות לבנות. פניו נהיו מקומטות יותר מהפעם האחרונה שראיתי אותו, שזה היה בערך לפני חודש והוא היה לבוש בבגדים שחורים שדיי הלמו אותו.

עיניי נצנצו. "האן." 

~~
פרק טיפה קצר, אבל נשארו עוד חמישה פרקים אחרונים ארוכים, מעניינים ויפים יותר מתמיד! אתם מוכנים לסוף? 

מקווה שאהבתם, אנחנו נתראה בפרק הבא (מחר XD)