שלושת הפרשים חלק 2

פרק 27 | נחישותו של פרש המלחמה

פרק 27 |  נחישותו של פרש המלחמה

האן חייך, חיוך מרוצה.

כשהוא ראה שאני רציני למדיי בעניין תקיפתו, פניו הרצינו. "אתה לא יכול להילחם בי." הוא צחק והניף את כף ידו קדימה, מהלומת אש חזקה ולוהטת פרצה ממרכז כף ידו ושרפה כל דבר שעמד בדרכה. זינקתי לצד ימין בכדי להתחמק מהמכה, אך גופי נחבט בהריסות המכון ונפצע קלות. מיהרתי לקום על רגליי ורצתי לעברו.

כשהפנתי את אגרופו אליו, הוא כבר הטה את ראשו ותפס עם ידו החופשייה את מפרק כף ידי. הוא הכה את פניי עם אגרוף חד שריתק אותי לאדמה. "אני יכול להרוג אותך בנקישת אצבע, כריס. אל תיתן לי לעשות את זה."

הרגשתי כאב חד תוקף את העיניים שלי, כאב ממוקד, חזק ושורף יותר מהכאב אליו התרגלתי. הנחתי את כפות ידיי על עיניי כשאני מכסה אותן. כשהרמתי אותן אל מול עיניי, ראיתי את זרזיפי הדם שנזלו מכפות ידיי.

צרחתי וכל גופי רעד. "פרקר ריחם עליכם יותר מדיי. הוא לא הראה לאף אחד מכם את הכוח האמיתי של השטן. יש הרבה דברים שמתנהלים כאן, ילד. דברים שאתה לא מבין."

התנשפתי בניסיון לרסן את הכאב. "אתה... רוצה – את החץ. בשבילך." גנחתי בין המילים. "אתה – רוצה.. לחזור להיות אנושי." המשכתי למרות הכאב. הידקתי את לסתי חזק כל כך עד שכמעט שיניי התנפצו.

הוא צחק והכאב לפתע נעלם בשנייה. נפלתי חזרה לאדמה בחולשה כשכפות ידיי רועדות. "נראה לך שאני אוותר על הכוח היחיד שיכול לעזור לי לנצח אותו?"

"את מי?" שאלתי בשקט.

הוא התכופף על ברכיו וליטף את ראשי כמו אדם המלטף את כלבו. הזדקפתי והעפתי את כף ידו ממני. "היית רוצה לדעת, נכון?" הוא חייך. "מה הסיבה שלקחתי אתכם למכון, מה הסיבה לרצון העז שלי להשיג את החץ."

הנהנתי.

"נשמור את הסיפור הזה לפעם אחרת." הוא קרץ וקם על רגליו, מתכוון ללכת.

"האן, אני חייב את האבן הזו."

"אתה יודע כיצד להשמיד אותה?" שאל.

נדתי בראשי. "אבל היא לא יכולה להיות בידיים של הדלס. הוא ישמיד את העולם שלנו וכל מה שאנחנו מכירים."

הוא הסתובב בחזרה אליי. "כריס, אני מצטער להיות זה שיגיד לך את זה. אבל אחרי שהמכון שלי נהרס עד לאפר, לא אכפת לי מהעולם הזה. כל מה שאני רוצה זה להמשיך את המטרה שלשמה המכון הזה הוקם."

"אני לא מוותר." קמתי על רגליי הרועדות. "אתה אף פעם לא תהרוג אותי. אני אף פעם לא אוותר." לקחתי נשימה והרמתי את אגרופיי אל מול פניי.

הוא גלגל את עיניו. "הכוח של הפרש אפילו לא אצלך." הוא אמר.

הרמתי את גבתי.

הוא הצביע על עיניו. "העיניים שלך, גאון. הם רגילות."

נאנחתי. "האן, קדימה. אם אתה לא תביא לי את האבן הזו העולם הזה ייהרס. ואם לא אכפת לך מהעולם הזה, אני מאמין שאכפת לך מהחיילים של המכון שלך. המאות שהתפוצצו למוות על ידי הנשמה שנמצאת עמוק בתוכך."

האן לפתע השפיל את ראשו מעט בעצב. "מה הם קשורים? הם כבר מתים." קולו רעד.

"המשפחות שלהם לא. המשפחות השלמות שנהרסו, המשפחות שהודעת להם על מות אהוביהם." לחשתי. "החיילים שלך היו רוצים שתיתן למשפחות שלהם הזדמנות להינצל."

הוא לקח נשימה וצעד כמה צעדים קדימה. "א-"

"אתה יודע שאני צודק." אמרתי. "אתה חייב לחיילים האלה את החיים שלך, האן. שנינו יודעים שאתה מרגיש אשם לכל מה שקרה. יש לך הזדמנות לתקן את זה. תן לי את האבן הזו, אני כבר אמצא את הדרך להשמיד אותה ותהיה בטוח שהיא לא תיפול לידיו של הדלס."

"ואם היא כן?" שאל.

"אתה מוזמן להצטרף אלינו ולראות בעצמך מה אני אעשה לו." אמרתי ברצינות.

הוא לקח נשימה והנהן. "בסדר." הוא נקש באצבעותיו והאבן התעופפה באוויר. האבן הייתה בצורת מעוין, היא הייתה גדולה יותר ממה שזכרתי אותה. "אתה חתיכת עקשן." הוא אמר.

חייכתי חצי חיוך והרמתי את כף ידי לכיוון האבן. תפסתי אותה בחוזקה והסתכלתי ישירות בתוך עיניו של האן, בכדי שיבין עד כמה אני רציני. "תודה, האן."

התכוונתי ללכת, אך הוא תפס את פרק כף ידי. "אני רוצה שתבטיח לי. אם החרב תורכב, אתה תביא לי אותה בכדי שאפצל אותה חזרה לשלושת החלקים. אני חייב את החץ הזה."

"אתה אי פעם תספר לי מה התוכניות שלך?"

הוא צחק. "כנראה שלא."

הסתכלתי עליו ואישרתי את דבריו בהנהון קצר. "כן. אני מבטיח לך. אבל אם אתה תשתמש בחץ הזה כנגד החברים שלי, אני נשבע שאני ארדוף אותך עד שארית חייך, האן. כשזה מגיע לאנשים שאני אוהב, לא משנה כמה העיניים יכאבו לי וכמה הגוף יאותת לי לעצור, אני לא אעצור."

"אם לא תעמדו בדרכי, תהיה בטוח שאני לא אפגע בכם." הוא אמר וניתק את אחיזתו בי כשהוא נעלם ומותיר אחריו עשן שחור מסתלסל שמתנדף מהאוויר באותה מהירות בה הגיע.

~~~
כן, אז הייתי אמור לעלות את הפרק אתמול אבל קרו כמה דברים שמנעו ממני. אבל, הנה פרק 27 כמו שהובטח. 
האם אתם מוכנים לשלושת פרקי הסיום ??

איך הכל יגמר?