חזרתי הביתה מבית הספר .
התקשרתי למורה שלי לפסנתר להודיע לה שאני לא אגיע היום לשיעור.
״הלו?״ המורה ענתה
״שלום המורה , זאת רוני״ אמרתי כהרגשתי שגרוני נחנק,בחיים לא חשבתי שאעשה זאת לפני התחרות.
״רוני שלום! מה נשמע? איך מתקדמים האימונים?״ המורה אמרה בשמחה ומלאת גאווה.
״אני לא הולכת לתחרות״ אמרתי במהירות,הרגשתי שהעולם חרב עליי כי התחרות הזאת היא כל מה שרציתי.
״למה? מה קרה ? פחד במה ? זה קורה לכל אחד זה לא סיבה לא להתחרות״ היא אמרה לי מהצד השני של הקו בעודה מנסה להוציא ממני שזה בדיחה.
״לא,זה לא קשור לפחד במה״ אמרתי ושתקתי.
״אז קשור למה ? ״ היא שאלה בסקרנות מלאה.
״אימא שלי לא תוכל לממן לי את התחרות.
ובגלל זה לא אלך״ אמרתי בקול חנוק מה שרציתי באותו רגע זה רק לבכות.
״אה אוקיי״ היא אמרה הרגישו על הקול שלה שהיא בשוק.
״אין לי כל כך מצב רוח , אז לא אבוא היום לשיעור.. ואולי לא אחזור לנגן, הריי אין טעם נכון ?״ אמרתי שכבר הנפש שלי מלאה יאושיים ואכזבות.
״אין צורך לדבר ככה , אם את מרגישה שאת לא יכולה להגיע היום לשיעור אני מכבדת זאת.
YOU ARE READING
המנגינה האחרונה
Non-Fictionאיך החיים של הילדה השתנו בגלל אותה בשורה? איך היא תגיב? ומה יקרה? האם זאת תיהיה המנגינה האחרונה ?
