הפרק מוקדש ל akoarmy הערפד העוגייתי הכי מתוק בעולם~💗💗💗
נמ טאה
כמו בכל יום אני מתעורר ללא רצון, מפחד מהזכרונות והמחשבות
אלה שהגוף שלי מרגיש כבד ואני מרגיש לחץ על בית החזה
אני פוקח לאט עיניים, קרני אור חודרות דרך הווילונות השקופים למחצה, אלה שמעולם לא היו תלויים לאף חלון בביתי, הקירות לבנים ולא כחולים ואפורים, זכר של חומרי חיטוי עומד באוויר, ג׳ון ג׳ונגקוק נח על חזי כשידו עוטפת בעדינות את צד גופי, זה שחבוש הייטב בתחבושות שקיבלו מעט מצבע דמי ומהמשחה הצהבהבה שמרחו על החבורות והחתכים שחטפתי אתמול.
ההבנה מחלחלת בדיליי קל ולבסוף ממלא כל נים בגופי, והחיוך לא מתעכב לבוא
הוא כאן, הוא ממש כאן והוא לא שונא אותי...
אני מפחד לזוז כדי לא להעיר אותו, בוהה בתקרה וחושב על מה אומר לו כשיתעורר...
הראש שלי מסתובב והראייה מתערפלת הכאב מתפוצץ מבטני כאשר ג׳ונגקוק נשען עלי כדי לקום
אני לא מסוגל לנשום ודמעות כאב עולות בעיני
אני נשנק וכשמתעשט הוא צועק בבהלה "סליחה היונג!"
"יש כאן רופא?!?!?!" קם במהרה ויוצא מהחדר לעזרה... אני לבד בחדר הקטן לא מסוגל לזוז מכאבים
כשההמולה מתפרצת לחדר בצבעי לבן של חלוקים
מסירים מעלי את התחבושות ונותנים לי משכחים שמערפלים מעט את החושים, מכונת הנשמה עוזרת ליצב את נשימותי ולאחר זמן לא ידוע אני נרגע, משוך וחבוש הייטב.
כשכולם עוזבים ג׳ונגקוק מתיישב על כיסא מתקפל ליד הקיר ובוכה בשקט
מבלי לשים לב זרמים מלוחים שאין ביכולתי להפסיק מכתימים את פני, הוא מבחין וקם מהר
"כואב לך הרבה? סליחה אני כזה מטומטם אני אלך לקרוא לרופא"
"ל-ל-לא!" צרוד מחוסר שימוש בקול חומק מפי
"אנ- זה לא כי כואב לי זה כי עצוב לי לראות אותך בוכה..." אני מודה בחוסר אונים
"בבקשה אל תבכה"
הוא מושך באפו מספר פעמים וכשהוא מתקרב אני מוחה את עיניו המבריקות ונפוחות מעט אחרי בכי ומקרב באיטיות את פני אל פניו, נותן לו זמן להתחמק מהנשיקה. הוא לא זז ואני מצמיד את שפתינו.
הנשיקה מתוקה חמימה ורטובה, זכר לבכי שלנו. לבסוף מתנתקים בעדינות, הוא לוחש לי "אלך להביא לך אוכל ונראה מתי נשתחרר"
הוא אומר ואני מחייך למשמע דבריו "נשתחרר..." לא 'תשתחרר' אנחנו פצועים ביחד אנחנו מאושפזים ביחד ואנחנו עוזבים ביחד. אנחנו שלם אחד...
מאוחר יותר בחדרו של ג׳אנגקוק אנחנו יושבים מכורבלים במיטה, יוצרים קן של שמיכות ואהבה, קן של חמימות אני שואל אותו בשקט "אתה לא רוצה לדעת מה קרה?" ולמשמע החשש שנשמע בקולי הוא מלטף ברכות את שיערי ונושק ללחי
"אני רוצה לדעת, אבל אני לא רוצה ללחוץ, כשתיהיה מוכן תספר לי" הוא אומר ברכות דואגת וחמימות פושטת בעורקיי למשמע האהבה הרבה בדבריו
אני נושם נשימה בחדות ומוציא אותה לאט מאוד
"אוקי"
הוא מביט בי בשאלה
"אספר לך"
YOU ARE READING
𝐄𝐛𝐛 𝐚𝐧𝐝 𝐟𝐥𝐨𝐰
Любовные романыקים טאהיונג בן ה 21 חי את חייו על הגלים, רוח מלוחה מבדרת את שיערו ועורו השזוף מקרין את נשיקות השמש, הוא ניזון מתשומת הלב שניתנת לו מגברים ונשים כאחד. לעומתו, הנער הצנום והחיוור לא שש ליצור קשרים, להיחשף אל העולם החיצון. ג׳ון ג׳ונגקוק בן ה 18, חי בצל...
