𝐄𝐛𝐛 𝐚𝐧𝐝 𝐟𝐥𝐨𝐰

עין הסערה

נ.מ טאה

כשאני מתעורר אני לא מבין שאני ער.
הכל לבן מאוד וקר מאוד אני קודח וקופא בו בזמן
המוח שלי מרגיש כעיסה רותחת ופועמת
השרירים שלי עייפים, אני מרגיש תשוש
וצמא. מאוד.
"מים"
הקול שלי יוצא כלחישה מחוספסת וצורמנית
אני מרים מעט את ראשי, דבר שלקח ממני מאמץ רב מאוד

ראש נח רכון על הסדינים הלבנים וידי אחוזה בידו
אני משחרר בעדינות את היד ומניח על ראשו
זה מתנוענע מצד לצד "טאה?" שמי נאמר בשאלה חוששת כאילו מתוך חלום
ומזדקף בחדות מבהילה

"טאה!" העיניים של האדם החשוב לי מכל מלאות פגיעות בהלה והקלה עצומה
מדקרת אשמה חותכת בחזי כברזל מלובן

אני גרמתי לזה

הוא אמור להיות שמח ומלא אמון העיניים שלו אמורות לברוק בסקרנות ואהבה
לא להיות נפוחות, מוקפות כתמים שחורים של תשישות
"קטני" אני נשנק
"אני כאן טאטא אני איתך אני רק קורא לאח ומביא לך מים אני כבר חוזר"
"לא... תישאר" הלשון היבשה כנייר זכוכית מסורבלת בפי ומתקשה להגות את המחשבות והדברים שהייתי רוצה לומר
"אל תדאג אני כבר חוזר"

הוא מתרומם ויצא בצעד נמרץ, מתעלם לחלוטין מבקשתי שישאר
צמרמורת ובחילה אוחזים בגופי

בדיוק כשאני שוקע עמוק יותר במצעי בית החולים ג'ונגקוק נכנס לחדר מלווה ברופאה ובאח 
בזמן שהרופאה מעיינת במסמך שניתן לה על ידי האח- כנראה הגליון הרפואי שלי, האח בודק לי חום ומעיף מבט על הצג מלא המספרים שאלוהים יודע מה מגלים להם על מצבי הרפואי, צג של אותה המכונה שמשלחת עשרות חוטים שמודבקים לחזי ורושם כל מיני דברים בפנקס.

"How do you feel Kim Tahyung?"
"I'm doing fine" אני מצליח להגות
"Oh shush he's feeling awful, dizzy, weak and very sick" ג׳ונגקוק משתיק אותי
"Well I can see and assume that. Don't play a hero because if you won't tell anyone you will only feel worse. This is the hospital, we are here to help you."
טאה מהנהן ומעווה את פניו ונותן לרופאה להרים את חולצתו ולמשש את בטנו

אחרכך להורות לו להזדקף ולנשום-לנשוף עמוק כאשר מצמידה סטטוסקופ קריר לעורו הקודח

"You are getting better, but right now you are very sensitive so you need to rest a lot and stay under the blankets"
"I'll take care of that doctor"
"Oh I'm sure you will" היא שולחת לנו חיוך חמים ויוצאת

ג׳ונגקוק ממהר להחליק לידי כוס נייר ואני עוטף אותה בידיי בתודה ונותן לחמימות לעבור לידי
נושף ומצמיד בעדינות את שפתי, לוגם מהמים החמים מסוגל לדבר בקלות רבה יותר
"ג׳ונגקוק"
"אוי טאה אני כל כך מצטער הכל באשמתי הייתי צריך לוותר על הצעיף הטיפשי כמעט מתת בגללי" הוא מתפרץ בהיסטריה כששתף דמעות מכתים את פניו

"קוקי שלי שום דבר מזה לא קרה באשמתך, הכל היה בטעות, ואני יכול להפעיל שיקול דעת תודה רבה לך" אני מרגיע אותו ומנסה להכניס נימה עוקצנית כדי להרגיע אותו מעט