הפרק הזה מוקדש לכם הקוראים המקסימים שלי בני תמותה (ועוגייה ערפדית) מדהימים 🍀
נ.מ טאה
לאחר שעליתי אל חדרו של ג׳ונגקוק וביליתי שם זמן שנראה כמו נצח במשחקי מחשב והשענות על עדן החלון אני שומע צחקוקים מלמטה ומבחין בג׳ונגקוק ליד אשה צעירה, יושבים בגן הנסתר, רוכן לומר לה משהו שמוציא ממנה צחקוק, ואז היא עושה כמוהו, שניות בודדות אחרי זה שניהם פורצים בצחוק משחרר וממשיכים לדבר בנינוחות על משהו שלא הגיע לאוזני
הזעם והפגיעות גואים בי ומבט נוסף מגלה לי שג׳ונגקוק מניח לאשה הזאת לנטול את זרועו המושטת ולהכנס למבנה
הספיק לי, רציתי לקחת את רגלי ולהתחפף אבל התפללתי שג׳ונגקוק יתן לי סיבה לפקפק במחשבותי על היותו בוגד ושקרן
הלכתי חזרה לחדר הישיבות, נכנסתי בשקט ונעמדתי בפינה, העיניים המעטות שהיו בחדר היו מופנות אל הזוג הצעיר שעמד אלי בגבו
ג׳ונגקוק בדיוק הכריז בפני אביו "אוקיי אבא, אני מסכים לקחת את קים מין הו לאשה"
אדון ג׳ון מהנהן בהערכה ובשביעות רצון מופגנת ומבחין בי
"הו, טאהיונג, בדיוק בזמן. למה שלא תברך את חברך הטוב עם אירוסיו"
"מזל טוב, אתם זוג יפה" אני אומר ברפיון
ומשפיל מבט "למה שלא נרים כוסית?" אחד מן הנמצאים שואל, וכולם מסכימים בחדווה
"תסלחו לי" אני אומר בשקט
"אצתרף אליכם בפעם אחרת, הבטחתי לנסוע אל אמי..." אני אומר, לא מעז לפגוש במבטו של ג׳ונגקוק
"אם כך לך לדרכך, שוב בכל עת" אדון ג׳ון אומר, אני מניד בראשי ונפנה ללכת בצעדים כבדים מעופרת.
אני יוצא, קול הים וריחו מכים בפני אני מעיף הכל לעזאזל ומתחיל לרוץ לעברו.
אני שואף מלא הריאות אוויר קפוא.
המים הקפואים מכים בי באחת חודרים דרך שכבות הבגדים שמכבידות עליי וקמעות למשוך אותי למטה, מתחיל לחתור ומתעייף פי כמה וכמה מהר יותר
אני שוחה
לזמן אין משמעות אני שומע צעקות מוכרות
תמונות מוכרת מופיעות בראשי, אני טובע, מתעורר בביתו של ג׳ונגקוק, פוגש אותו, מתאהב בו מבלה אתו, נפרד ממנו, חוזר אליו
והנה שוב
אנחנו נפרדים
אולי מעולם לא היינו אמורים להיות ביחד.
ברג עם שליפתי מהמים, זרועות חזקות מחזיקות אותי משני צדדי ואני מתנשף בכבדות ורועד נאחז בגופים שמחזיקים אותי
"יו גבר, יצאת לשחיה? פעם הבאה כדאי שתיקח אתך חליפת גלישה ולא מעיל פרווה, זה לא מאוד עוזר במים" נאמג׳ון אומר לצידי, מצחקק בחוסר שעשוע מובהק
גופי רפוי מוחי מרוכן ואני רק נגרר-נסחף עם הזרם ונגדו עם המשיכות של חברי
נכנעתי חתחת משקל הנכדים ספוגי המים ואני כושל אל חול רטוב וחמים שדובק בפני ומכסה את בגדי אני נושם ורועד
כשהמילים "אנחנו מתכוונים לדבר על זה?" יוצאות מפיו של ג׳ימין אני פשוט מתחיל לבכות בכי מר ומייוסר דבר שגורם לחלק לשתוק בהלם לאחרים לרכון ולשאול מה קרה ולחלק להציע להתקשר לאמבולנס
אחרי שנרגעתי ונאמג׳ון עזר לי להוריד את המעיל והסוודר ספוגי המים, אני יושב על החול רועד תחת שמיכה שג׳ין הביא ומספר כל מה שקרה.
ג׳ימין רוכן אלי ואני מתמסר לחיבוק החמים והיציב
שעה קלה לאחר מכן, כשאני לבוש בבגדים חמימים, אחרי מקלחת, עוטף בידי ספל תה מהביל שהוסוק הכין, יושבים ביחד בביתו הגדול של שוגה שאומר בשקט "למה שלא תדברו על זה..."
לפני שאני מתחיל להטיח את כל מאה ואחת הסיבות שלי ל''למה לא לראות את הבוגד שוב'' נאמג׳ון עוצר אותי "תקשיב. הפעם יונגי באמת צודק. אני לא חושב שיש פתרון טוב יותר מאשר להסדיר את הדברים כמו מבוגרים. ואם תרצה כולנו תמיד פה
כולם מהנהנים וממלמלים מילות הסכמה
אני פולט נשיפה ארוכה ומעסה רכותי הפועמות בכאב ונוטל לידי את הפלאפון
ל: ג׳ונגקוקי~💗💗💗
בוא נדבר.
אני יודעת שזה פרק קצר אבל כפי שכבר חפרתי לכם מיליון פעל האוקראינית אצלי ולא נוצר מצב שאנחנו סתם יושבות ללא מעש אני בכל זאת אשתדל מאוד לכתוב אלוהים-יודע-מתי אני מניחה שפרק שני יהיה בסופ"ש הבא כי יש לי מבחן+עבודות גמר+עבודה+מבחן ענקי במד"א (הכנות למבחן חצי!!!) ו... כן
YOU ARE READING
𝐄𝐛𝐛 𝐚𝐧𝐝 𝐟𝐥𝐨𝐰
Romanceקים טאהיונג בן ה 21 חי את חייו על הגלים, רוח מלוחה מבדרת את שיערו ועורו השזוף מקרין את נשיקות השמש, הוא ניזון מתשומת הלב שניתנת לו מגברים ונשים כאחד. לעומתו, הנער הצנום והחיוור לא שש ליצור קשרים, להיחשף אל העולם החיצון. ג׳ון ג׳ונגקוק בן ה 18, חי בצל...
